וישלח וגו׳. עניין שילוח הצפורים,הבא בצורה דומה מאד גם במסורת המיסופוטמית (על הפרטים עיין להלן), מתבאר בקלות כשאנו שמים לב למנהגם של המלחים הקדמונים, שבהיותם בלב הים היו משלחים צפורים מספינתם, כדי ללמוד מטיסתן אם נמצאת יבשה קרובה, ומאיזה צד היא נמצאת. כך מספר פליניוס על ההודים (Naturalis historia, ו׳, 83), כי כשהם עוברים בים אינם מסתכלים בכוכבים, אלא מביאים אתם עופות, ומשלחים אותם לעתים קרובות, והולכים אחריהם כשהם פונים לצד האדמה. מובן מאליו שהעופות הבאים בחשבון לשם כך אינם אלא אלה הרגילים לעוף למרחקים, כמו העורב והיונה, וגם הדרור הנוספת על העורב ועל היונה בעלילת גילגמש. לשון שילוח, בפיעל, ולא לשון שליחות, בקל, מתאימה לעניין, שהרי הכוונה היתה לשַׁלח את העופות חפשים לעצמם, לראות מה שיעשו וללמוד ממה שיעשו.
העורב והיונה, הנזכרים זה אחר זה בסיפור המקרא מיצגים שני סוגים שונים של העופות היכולים לשמש לתכלית האמורה. דומים הם זה לזה בגדלם, ומנוגדים זה לזה בתכונותיהם: העורב שחור והיונה לבנה; העורב טמא והיונה טהורה, העורב מדברי והיונה יכולה להיעשות בייתית ולהתחבב על האדם. ושניהם טיפוסיים לסוגיהם. בין העופות הטמאים נזכר במפורש כל עורב למינו (ויקרא י,א, ט״ו; דברים י״ד, י״ד). וכדי לציין שבורא העולם נותן מאכל לכל נבראיו, אפילו לעופות המדבר, מזכירים דווקא את העורב; כך כתוב בתהלים קמ״ז, ט׳: נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו; ובאיוב ל״ח, מ״א: מי יכין לעורב צידו, כי ילדיו אל אל ישועו, יתעו לבלי אוכל; וכיוצא בזה בברית החדשה, לוקאס י״ב, כ״ד: התבוננו בעורבים, אשר לא יזרעו ולא יקצורו, וגם אין להם אסם ולא אוצר, והאלהים מפרנס אותם. גם בס׳ משלי מובאים עורבי נחל כדוגמה רגילה לעופות מדבר (ל׳, י״ז): יקרוה עורבי נחל, ויאכלוה בני נשר. העורב חי חיים בודדים, ואין לו יחס ישיר לבני אדם; ודווקא כמעשה פלאים מסופר שהיו העורבים מביאים לחם ובשר לאליהו (מלכים א י״ז, ו׳). היפך מכל זה היונה. היא סמל היופי והנועם והתמימות והידידות. כמה פעמים נקראת הבחורה בשיר השירים בשם יונתי או יונתי תמתי (כ׳, י״ד; ה׳, ב׳; ו׳, ט׳), ועיניה ועיני הבחור נמשלות ליונים (א׳, ט״ו; ד׳, א׳; ה׳, י״ב). ודבר שכיח בספרות חז״ל, כידוע, להמשיל את ישראל ליונה. גם כמשל לעופות הנוסעים למרחקים נזכרת היונה פעמים אחדות במקרא (ישעיהו ס׳, ח׳: מי אלה כעב תעופינה כיונים אל ארבותיהם; הושע י״א, י,א: יחרדו כצפור ממצרים, וכיונה מארץ אשור; תהל׳ נ״ה, ז׳: מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה; ואולי תהלים נ״ו, א׳: יונת אלם רחוקים). גם הניגוד בין היונה ובין העורב מצוי בדבר חז״ל; די להזכיר, למשל, קידושין ע׳ ע״ב: תרתי זרעייתא איכא בנהרדעה, חדא מיקריא דבי יונא וחדא מיקריא דבי עורבתי, וסנהדר׳ צ״ט ע״ב–ק׳ ע״א: מאן אהנו לן רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה. והוא הדין לספרות ימי הבינים. כך, למשל, בקינה לתשעה באב זאבי ערב כתב זרחיה הלוי גירונדי (במאה הי״ב): והנני יונה שחורה כעורב יען ביתי אשר הוא חרב. אף בספרות הקלאסית נמצא ניגוד זה (עיין למשל יובניאליס, ב׳, 63: dat veniam corvis, vexat censura columbas)).
בעלילת גילגמש, כמו שכבר ראינו, מסופר עניין שילוח העופות: ביום השביעי לאחר שנעצרה הספינה על הר נֵצר, שילח אֻתנפשתם את היונה, אבל היא לא מצאה מנוח וחזרה אליו; אחר כך שילח את הדרור, אבל גם היא לא מצאה מנוח וחזרה אליו; אחר כך שילח את העורב, והעורב ראה שקלו המים ומצא דבר מה לאכול, ולא חזר. הדמיון לסיפור המקראי ברור. גם שם וגם כאן )פס׳ י׳ וי״ב) מספר שבעת ימים; גם שם וגם כאן שילוח העורב ושילוח היונה; גם שם וגם כאן חוזרים העופות ששולחו בפעמים הראשונות, ולא חזר העוף ששולח באחרונה; גם שם וגם כאן הנימוק של חסרון המנוח. אבל יש גם הבדלים, בעלילת גילגמש מדובר גם על שילוח הדרור ובסיפור המקרא אין זכר לעוף זה. אם שילוח הדרור היה כלול במסורת הקדומה והשמיטה אותו התורה לאיזו סיבה, או אם להיפך, זוהי תוספת שהוסיף המשורר הבבלי, אין להכריע. ועוד: רק פעם אחת שולחה היונה לפי עלילת גילגמש, ושלוש פעמים לפי סיפור התורה. ועוד: הסדר של שני העופות שונה במקרא מזה שבעלילת גילגמש, המספרת קודם על היונה ולבסוף על העורב. הסדר שבתורה מתאים יותר לאופיו הכללי של הסיפור המקראי, המיוסד כולו על תפילה מוסרית של העניין. מן הראוי היה שתגיע בשורת הישועה אל נח דווקא באמצעות העוף הנעים ותם הלבב, ושעלה הזית, סימן לרחמיו של יוצר העולם יובא אל הצדיק התמים בפי יונתו תמתו.
את העֹרב. אחד העורבים שהיו אתו בתיבה. ה״א הידיעה אינה מציינת כאן אלא מה שקוראים יידוע כללי: שילח אותו העורב ששילח. וכן בפס׳ ח׳: אחת היונים שהיו אתו בתיבה, אותה היונה ששילח. וכן להלן (י״ד, י״ג): ויבא הפליט, כלומר אחד הפליטים, אותו הפליט שבא. – לשם מה שילח נח את העורב לא נאמר במפורש כמו שנאמר בפס׳ ח׳ לגבי היונה, לראות הקלו המים מעל פני האדמה. אפשר להבין, כמו שחשבו רוב המפרשים, שהמטרה היתה אותה מטרה; אבל זה קשה, שהרי אילו נתכוונו שני השילוחים למטרה אחת, מן הראוי היה לציין אותה דווקא בקשר לשילוח הראשון. נראה יותר לפרש ששילח נח את העורב בלי כוונה מסויימת: שילחו כדי לראות מה יעשה וכדי ללמוד מהתנהגותו דבר מה, מה שיהיה אפשר לו ללמוד ממנה. ואולם, לא למד ממנה כלום. השבעים מוסיפים גם כאן לראות הקלו המים (בשינויים קלים בכתבי היד) כדי לשוות פסוק זה לפס׳ ח׳, כפי שיטתם. ואין לתקן את הכתוב על סמך השבעים, כמו שמציעים כמה מפרשי זמננו.
ויצא יצוא ושוב, כפי טבעו, דואג העורב רק לעצמו, ואינו שם את לבו אל מה שצריך לאדם: הוא יוצא וחוזר, ואי אפשר לנח להסיק שום מסקנה מתוך יציאותיו וחזרותיו. במקום יצוא ושוב כתוב בתרגום השבעים (ולא שב; אמנם אין משפט זה נקשר יפה להמשך הפסוק, אבל מעניין הדבר שהוא מקביל למה שמסופר בעלילת גילגמש.
עד יבשת המים מעל הארץ. כלומר עד יום שבעה ועשרים לחודש השני של השנה השניה (פס׳ י״ד).