וירח ה׳ את ריח הניחח. מהי ההקבלה ומהו ההבדל שבין מה שמסופר כאן ובין מה שמסופר בעלילת גילגמש, כבר ראינו בהקדמתנו, לעומת התיאור הגשמי והגס של השירה הבבלית, המראה לנו את האלים החשים מכל צד ״כזבובים״ ליהנות מן הזבחים, והמתקוטטים ביניהם מי יהנה ומי לא יהנה ממה שהקריב אֻתנפשתם, אין כאן אלא הרחת הריח בלבד. ואי אפשר לנו להעריך את הביטוי המקראי אלא אם כן אנו משווים אותו לעומת הביטויים של השירה האלילית, שהוא בא כאילו להתנגד להם. אל ישראל אין לו צורך בזבחים: האוכַל, שואל המשורר בשמו (תהלים נ׳, י״ג), האוכַל בשר אבירים, ודם עתודים אשתה? קרבנותיו של נח הם עולות, ובשרם נשרף כליל ואינו נאכל. מה שמגיע עד כסא ה׳ אינו אלא הריח, דבר שאין בו ממש. ובוודאי אין הכוונה לריח של הבשר הנשרף, שבלי ספק אינו ניחוח, אלא הכוונה לדבר יותר חשוב. כדי להבחין את המושג של הרחת הריח הניחוח במקרא, עלינו לשים לב על כתובים כמו עמוס ה׳, כ״א: ולא אריח בעצרותיכם. אם הנביא, הבא להצהיר שאין חפץ לה׳ בקרבנות האנשים הפושעים בו, אומר ולא אריח, פירוש הדבר שאפשר היה גם שיריח, אלא שאינו רוצה בכך. אילו היה הנביא מתכוון לשלול אפשרות זו, היה שואל האריח, כמו ששאל המשורר האוכַל בפסוק שהבאנו למעלה. ואם נביא כעמוס חושב שהרחת הריח היתה אפשרית, בוודאי אין פירושה פירוש חמרי. הביטוי הריח ריח פשט כבר בלשון העברית את הוראתו המקורית והמילולית, ועובר להוראה מושאלת, מעין: קיבל ברצון, הוקיר את הכוונה שבלב המקריב. בתהלים נ׳, אחר הפסוק האמור, כתוב מיד: זבח לאלהים תודה והכוונה: אל תחשוב, כמו שחושבות אומות העולם, שהאלהות נהנית הנאה חמרית ממה שאתה מקריב לפניה, ושהיא אוכלת בשר אבירים ושותה דם עתודים, אלא זבח לאלהים את הזבח הרצוי בעיניו, והוא הזבח המביע לו את תודתך והמראה על רגש התודה שבלבך, כזה היה זבחו של נח, ולפיכך היה זבחו לרצון לפני ה׳.
בביטוי ריח ניחֹח, מונח רגיל בקשר לקרבנות, יש כאן כנראה מעין משחק מלים עם שם נח, כמו שכבר העירונו ביחס למילים ותנח (ח׳, ד׳) ו־מ־נ־ו־ח (ח׳, ט׳). הצירוף של שתי המלים ריח וניחח נתחבב אולי גם מפני שדומות הן זו לזו בצלצול שבסיום שתיהן. המלה ניחח נגזרה מן השורש נוח, פירושה דבר הגורם לנחת רוח והמקובל בנחת רוח: פירוש מתאים יפה לענייננו.
ויאמר ה׳ אל לבו. החלטה שהחליט בינו לבין עצמו, השווה את הביטוי אל לבו בסיפור על החלטת המבול (ו׳, ו׳): שני הפסוקים מקבילים זה אל זה.
לא אֹסֶף וגו׳. מכיון שראה ה׳ את כוונתו הטובה של נח, הכיר שבאמת היה אותו צדיק ראוי להינצל, שהרי אחר הצלתו לא שכח את מי שהצילו ועשה כל מה שביכלתו כדי להראות לו את רגשי תודתו. ומכיון שהראה נח, ראש המשפחה היחידה שנשארה אחר המבול, את המידות הטובות שבלבו, אפשר היה לקוות שגם צאצאיה של אותה משפחה יהיו בעלי מידות טובות וראויים לברכה, מתוך כך מבינים אנחנו את הקשר שבין הרחת הריח הניחוח לבין ההחלטה האלהית שלא להביא עוד אסון כללי על האנושות, ולבין הברכה האלהית שעליה ידובר בפסקות הבאות.
פעמיים נאמר בפסוק זה לא אֹסִף, והכוונה לשני דברים שונים: בפעם הראשונה לקללת האדמה בעבור אדם הראשון (ג׳, י״ז: בעבורך; וכן כאן: בעבור האדם) ובפעם השניה לאסון כללי מעין המבול. מקום המלה עוד שונה בשני המשפטים: בראשון באה היא אחר המקור לקלל, ובשני קודמת היא למקור להכות. ויש סיבה לכך. כרגיל בחזרות לפי סגנון המקרא, השינוי בצורה אינו בלי התאמה לעניין. קללת האדמה, כלומר הגזרה שהאדמה לא תצמיח עוד מאליה, בלי עבודת האדם, מה שצריך לפרנסו, ושהוא לא יאכל את לחמו אלא בעצבון ובזיעת אפיו, נשארת בתוקפה, אלא שה׳ אומר שלא יוסיף עוד עליה, כלומר שלא יחמיר עוד יותר את מצבו של האדם בארץ. לא אוסיף לקלל עוד, עוד יותר ממה שהיא מקוללת כבר. בעניין השני, הכוונה היא שלא יביא ה׳ פורענות כללית על בני אדם כמו שהביא בימי נח: לא אוסיף עוד להכות, כלומר לא אכה עוד הכאה שניה. על עניין זה השווה עוד להלן ט׳, י״א, ופירושי שם.
כי יצר לב האדם רע מנעֻריו. שני פירושים נאמרו על משפט זה. לפי הפירוש הראשון הוא מגיד את הסיבה של לא אֹסף הקודם: מכיון שיצר האדם רע מנעוריו, ראוי הוא למחילה, ולפיכך לא אקשה עליו את הדין, לפי הפירוש השני הוא מגיד את הסיבה של קללת האדמה: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה מפני רוע יצרו של אדם. הפירוש הראשון נראה לכאורה יותר מתאים לניסוח, אבל הוא קשה מבחינה עניינית, שהרי גם לפני המבול כך היה אופיו של אדם (ו׳, ה׳: וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום), ודווקא אופיו זה גרם לעונש הכללי במי המבול. לפיכך יש להעדיף את הפירוש השני. ההבדלים בן ו׳, ה׳ ובין פסוקינו אינם אלא הבדלים בצורה כפי מה שרגיל בחזרות, וגם הפעם בהתאם לשינוי העניין. שם כתוב כל יצר, וכאן יצר; שם רק רע, וכאן רע; שם כל היום, וכאן מנעֻריו, שם, מכיון שאופיו הרע של האדם מובא בסיבה לעונש הנורא, היה מן הראוי לציין אותו בכל היקפו (כל פעמיים, רק), וכאן מכיון שנזכר רק דרך אגב, בתוך ההחלטה של מידת הרחמים, היה מן הראוי שלא להדגישו יותר מדי.