ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ, נאמר למעלה שכבר באחד לחודש הראשון חרבו פני האדמה, כלומר שלא היתה עוד עליהם שכבה של מים, אבל האדמה היתה עדיין רטובה )ב״ר ל״ג, ז׳: נעשית כמין טפיח; בסדר עולם פ״ד: כמקפה), ובוץ על פני כולה. לפיכך לא הגיע עוד הזמן הראוי ליציאה מן התיבה, ומן הצורך היה לחכות עד שתתיבש הארץ ותחזור למצבה המתאים לשם שניתן לה במעשה בראשית, כשנאמר (בראשית א׳, ט׳): ותראה היבשה. למצב זה הגיעה שוב ביום כ״ז לחודש השני של שנת שש מאות ואחת, כלומר, אם אנו מונים גם את היום הראשון וגם את היום האחרון, שנה ו־11 ימים מהתחלת המבול: שנה שלמה כמניין ימות החמה, 365 ימים בין הכל. תרגום השבעים, שנתחבר במצרים לשימושם של היהודים הגרים שם והרגילים בשנה המצרית של 365 ימים, התכוון אף הוא לשנה תמימה, ולשם כך כתב שבעה ועשרים במקום שבעה עשר בז׳, י״א ובח׳, ד׳ (על פרטי הכרונולוגיה של המבול עיין בהקדמתי לפרשה זו סעיף 7).
המחזור נשלם; השמש חזרה למקום שהיתה בו ביום התחלת המבול, והאדמה חזרה לאותו המצב שהיתה אז נמצאת בו. הגיע סוף סוף הזמן הראוי ליציאה מן התיבה. ונח עמד הכן, וחיכה לפקודת היציאה מפי האלהים.