מערכה שניה: ההצלה
פיסקה שביעית: קרני האור הראשונות
על השאלה שבסוף הפירוש לפיסקה הקודמת באה מיד התשובה בתחילת פיסקה זו: ויזכור אלהים את נח וגו׳. בורא העולם לא שכח את נבראיו.
ויזכר. אין הכוונה שזכר לאחר שעברו אותם חמישים ומאת יום שעליהם מדובר בפסוק הקודם, שהרי נאמר אחר כך (פס׳ ב׳): ויסכרו מעינות תהום וארבות השמים ויכלא הגשם מן המים, וזה שייך כמובן לסוף ארבעים היום של ירידת הגשם. הפירוש של פעלים אלו (ויזכר, ויסכרו, וכו׳) כעבר מוקדם (וכבר מקודם זכר, וכבר מקודם נסכרו, וכו׳) בוודאי אינו נכון ואינו מתאים לטיב הלשון העברית. כמו שכבר ראינו למעלה במקרים דומים. יש לפרש כאן כדוגמת הפירוש שהצענו על היחס שבין מעשה בראשית ובין מעשה גן עדן: הנושא של הפיסקה הקודמת הוא עניין גבורת המים על הארץ, והוא מסופר באותה פיסקה עד סופו; ואילו פיסקה חדשה זו עוסקת בעניין אחר, התחלת ההצלה של שארית הפליטה, ומתחילה לספר אותו מראשיתו, אף על פי שראשיתו קודם בזמן לסופו של הנושא המסופר למעלה.
הזכירה אינה זכירת הברית (ו׳, י״ח) כמו שרבים פירשו, שהרי הברית האמורה שם לא לנח נכרתה כמו שראינו, ועוד שבמפורש נאמר כאן שזכר אלהים את נח וגו׳, ולא שזכר את הברית. זכירה זו דומה למה שכתוב להלן על שרה (כ״א א׳): וה׳ פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר... למועד אשר דבר אותו אלהים. הפקידה כאן פירושה עשייה, כמו שיוצא ברור מן התקבולת פקד – ויעש, ודווקא עשייה במועד הקבוע מראש. והוא הדין לזכירת נח, שהרי הפקידה והזכירה הן מושגים נרדפים זה לזה. כפי מה שבישר ה׳ לנח מראש, וביום שקבע לו מראש, כך עשה, ובאותו יום עשה. אמר לו שירידת מי המבול תימשך ארבעים יום (ז׳ ד׳) ובסוף ארבעים יום שם קץ לירידת מי המבול.
את נח. כתוב רק שמו של נח לבדו, כי הוא אבי המשפחה ועיקר הבית (ראב״ע), וגם אשתו ובניו ונשי בניו במשמע. וכן כתוב להלן (י״ב, י׳): וירד אברם מצרימה, ומהמשך הסיפור יוצא ברור שגם שרי (פס׳ י,א) וגם לוט (י״ג, א׳) ירדו מצרימה עם אברם.
ואת כל החיה ואת כל הבהמה. כבר יודעים אנו יפה, מתוך מה שכתוב למעלה, מה היו סוגי בעלי החיים שהיו עם נח בתיבה, ואין מן הצורך לפרטם שוב. המונח חיה כולל כאן את כל בעלי החיים שאינם בהמות בייתיות או יישוביות. השבעים הוסיפו את כל העוף ואת כל הרמש, כדי לשוות פסוק זה לחבריו, כפי שיטתם הרגילה. – על מידת הרחמים כלפי בעלי החיים השווה את סיומו של ס׳ יונה.
ויעבר אלהים רוח על הארץ. כשם שהיתה רוח אלהים מרחפת על פני המים בתחילת בריאתו של עולם, כשהיו מי תהום מכסים את הארץ, כך עכשיו שחזרו המים לכסות את הארץ, העביר אלהים רוח עליהם. אמנם במעשה בראשית, כנראה, אין הכוונה כמו כאן לרוח ממש, כלומר לתנועת האויר, אלא לרוח הקודש, לנוכחות האלהים; אבל ההבדל מורגש רק כשאנו מתרגמים ללשון אחרת ומעתיקים את הרעיונות הקדומים לרעיונות מודרניים. הלשון העברית הקדומה מורה על שני המושגים במלה אחת, מפני שבמחשבה העברית הקדומה היו שני המושגים קרובים זה לזה. לפיכך ההקבלה בין שני הכתובים ברורה. וכשם ששם מיצגת רוח אלהים את עקרון החיים ואת מקור החיים, כך כאן מסמנת הרוח שאלהים מעביר על הארץ את התחלת החיים החדשים.
את העברת הרוח יש לקבוע מיד לאחר יום הארבעים (עיין בתחילת הפירוש לפסוק זה).
וישֹׁכו המים. עדיין גוברים המים על הארץ, אבל כבר מתחילה גבורתם לפחות ולשוך: מפני פעולת הרוח מתחילים המים להתאדות.