וימח את כל היקום וגו׳. אז ביצע ה׳ מה שגמר בלבו (ו׳, ז׳) ושהודיע מראש לנח (ז׳, ד׳). יש כאן חזרה על הביטויים הקודמים, לפי דרכי הסגנון האֶפי במקרים מעין זה. השוואת שלושת הפסוקים מאלפת:
הניקוד הנכון של המלה וימח הוא וַימִַּח, עתיד מקצר של קל, ולא וַיִּמָּח, עתיד מקצר של נפעל, כמו שנמצא בדפוסים לא מדוייקים. והמלית את תוכיח.
וימחו מן הארץ. כאן בא הנפעל: אחר הצורה הפעילה, צורה סבילה של אותו השורש. זו שיטה סגנונית מסורתית, שבאה לספרות העברית בירושה מן הספרות הכנענית, כמו שאנו למדים מתוך כתבי אוגרית. השווה, למשל, ירמיהו י״ז, י״ד: רפאני ה׳ ואֵרפא, הושיעני ואושעה; שם ל״א, ג׳: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל; תהלים י״ט, י״ג־י״ד: מנסתרות נקני... ונקיתי מפשע רב; שם ס״ט, ט״ו: הצילני מטיט ואל אטבעה, אנצלה משונאי וממעמקי מים. ובכתבי אוגרית (אני מביא כאן את הפסוקים בתרגום עברי): מהר בתים בְּנֵה, מהר רומם היכלים; מהר בתים ייבנו, מהר יתרוממו היכלים (לוח II AB, ה׳ 113–116).
וישאר אך נח ואשר אתו בתבה. רק אלה נשארו אחר החורבן הכללי של כל העולם. יש אמנם בשריד זה משום תקווה לעתיד, אבל לפי שעה אינו אלא שריד קלוש ועלוב.