ויגוע כל בשר וגו׳. כבר אמר אלהים לנח (ו׳, י״ז): לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים, כל אשר בארץ יגוע; וכאן בפסוק זה ובפסוק שאחריו, מסופר במלים דומות, ובמקצתן שוות, על ביצוע אותה ההודעה, בהתאם לסגנון האָפי.
כל בשר הרמש על הארץ. כלל, ואחריו פרט: עוף, בהמה, חיה, שרץ, ולבסוף אחרון חביב, האדם. בי״ת השמוש (בעוף ובבהמה וגו׳) באה כאן לבירור ולפירוט.
וכל האדם. כך מסתיים הפסוק, כאילו מתוך עצבון מר: לא רק העוף, הרגיל לפרוח במרומי שמים, ולא רק הבהמה, החביבה על האדם, ולא רק החיה הרחוקה יותר מן האדם, ולא רק השרץ, הנבזה ברובו בעיני האדם, אלא גם החשוב שבנבראים, האדם, ולא רק מקצתו של מין האדם, אלא כולו! גם השרץ, שלא דאג הכתוב להזכירו במפורש בפיסקות הקודמות, נזכר כאן כדי לרדת עד הדרגה הנמוכה ביותר בסוגי בעלי החיים ולעלות אחר כך, בקפיצה פתאומית, לדרגה הנשגבה ביותר: וכל האדם.