המה וכל החיה וגו׳, כלומר: לא רק המה, נח ובני ביתו, היו שם, אלא גם באי כוחם של כל בעלי החיים. כאמור, אין הכוונה שגם אלה נכנסו אל התיבה דווקא בו ביום, אלא שנכנסו במשך השבוע, וביום האחרון של השבוע כבר נמצאו שם כולם.
כל צפור כל כנף. תמורה (אפוזיציה) אל וכל העוף למינהו. לכאורה אין פירושה של תמורה זו ברור כל צרכו. רבים פירשוה: כל הצפורים וכל בעלי כנף, להביא גם את שרץ העוף (ויקרא י״א, כ׳), כלומר את החרקים המעופפים למיניהם (השווה חולין קל״ט, ע״ב). וזה אי אפשר, שהרי הביטוי צפור כנף (דברים ד׳, י,ז; תהלים קמ״ח, י׳) מורה דווקא על הצפורים ממש. ועוד, אילו היתה זאת הכוונה, דרושה היתה וי״ו החיבור לפני כל כנף. צורך מיוחד להזכרה מפורשת של החרקים איננו; אף כשמתכוון הכתוב לפרט, כמו שמתכוון כאן, בוודאי אין מחובתו לדאוג לדקדוקים קלי ערך כזה. וברור הדבר, שלא כפירוש זה הבינו את הכתוב בעלי המסורה, שהפרידו בטעם מפסיק בין כל לבין צפור (אמנם נמצא בדפוסים אחדים כל־צפור במקף, אבל אין זו אלא טעות, כמו שמוכיחים כתבי היד הנאמנים מבית מדרשם של בני אשר). כדאי לציין שביחזקאל ל״ט, ד׳, י״ז, כתוב צפור כל כנף, ושם י״ז, כ״ג, ממש כמו כאן, כל צפור כל כנף (גם שם כמו כאן טעם מפסיק ב־כל הראשון: יתיב, ולא מהפך, כמו שנמצא בדפוסים לא מדוייקים), ובוודאי התכוון הנביא לצפורים. אחרים (למשל דילמן) חשבו שאחר שנאמר וכל העוף למינהו, לרבות גם את החרקים, באה התמורה להבליט ביחוד את הצפורים, וגם זה אי אפשר, מכיון שאין מן ההגיון שתבוא כאן תמורה לצמצם את המושג הקודם, שהיה כולל ביותר. כדי למצוא את הפירוש הנכון עלינו לשים לב אל יחזקאל מ״ד, ל׳: וראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל מכל תרומותיכם, ואל דברי הימים ב, ל״ב, ט״ו: כל אלוה כל גוי וממלכה. הכוונה כאן לפי זה: כל צפור של כל מיני בעלי כנף; הרחבה של הביטוי הקודם, בהתאם לכל ההמשך של הפסוקים האלה.