בשנת שש מאות שנה לחיי נח. נראה לכאורה שיש כאן הכפלה מיותרת של מה שכתוב למעלה בפס׳ ו׳. אבל די במעט עיון להכיר שהעניין שונה. בפס׳ ו׳ הכוונה להגיד מה היה גילו של נח בזמן המבול, וכאן הכוונה לקבוע בדיוק את התאריך של התחלת המבול. את היום מציין הכתוב כרגיל לפי מספרו בימי החודש; את החודש הוא מציין כרגיל לפי מספרו בחדשי השנה; ואת השנה הוא מציין בהתאם לשיטה, הרגילה אף היא, למנות לפי שנות המלכים. כל מלכי הארץ הולכים לעולמם באותם הימים. וראש האנושות החדשה הוא נח; לפיכך אי אפשר לקבוע את התאריך אלא לפי שנותיו של נח. ואין לשכוח שלפי הספורים המסופוטמיים גיבור המבול מלך היה.
בחדש השני. הוא חודש אייר לפי ר׳ יהושע, חודש מרחשוון לפי ר׳ אליעזר, (ר״ה י״א ע״ב). וכל אחד משני התנאים טעמו ונימוקו עמו. לפי הפשט נראה יותר שהכוונה למרחשוון, שבו מתחילים כרגיל ימות הגשמים, שהרי אין בכתוב כל סימן לכך, שגם מבחינת העונה נשתנו סדרי בראשית. ואולם, לפי המסורת הבבלית הבאה לידי ביטוי בדברי בירוסוס, אירע המבול בחודש דייסיוס, כלומר בסיון.
בשבעה עשר יום לחדש. על כוונתו של תאריך זה עיין למעלה, בסוף פירושי על הפיסקה השניה. בתרגום השבעים: בשבעה ועשרים יום לחדש. ועל זה עיין בפירושי לח׳, י״ד.
ביום הזה. השווה שמות י״ט, א׳: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני. גם שם אחר התאריך המדוייק נאמר ביום הזה כמו כאן והכוונה להדגיש את התאריך ולהעיר עליו את תשומת לבו של הקורא. וגם שם כמו כאן אין תאריך הדיבור האלהי ניתן אלא בעקיפין. רק בעקיפין, על סמך תאריך ביאתם של בני ישראל למדבר סיני, אפשר להסיק שהיום שבו נאמרו עשרת הדברות היה לפי הכתוב היום השישי לחודש השלישי, כמו שהבינו חז״ל בצדק (אם נפרש שכל אחת מעליותיו של משה אל ההר [פס׳ ג׳, ח׳, ט׳] היתה בהשכמה, יצא לנו שדברי פס׳ י׳־י״א וקדשתם היום ומחר... כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני, דווקא ברביעי לחודש נאמרו). תאריך מדוייק לא ניתן לדיבור אלהי אלא כשיש סיבה מיוחדת לכך, למשל, בבמדבר א׳, א׳; ט׳, א׳, ועוד. – על הביטוי בעצם היום הזה עיין להלן, על פס׳ י״ב.
נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו. פסוק שיריי מובהק, כמו שניכר מתוך המבנה שלו והקצב שלו והתקבולת שבו והמלים הפיוטיות שהוא כולל. ואולי הביאה אותו התורה כצורתו מתוך השירה הישראלית הקדומה על המבול.
על המונח תהום בישראל ובעמים, ועל המושגים השונים הבאים לידי ביטוי במונח זה, עיין מה שכתבתי בח״א, עמ׳ 12–13. כאן הכוונה בוודאי למים התחתונים, שמהם נובעים המעיינות על פני הארץ. התואר רבה הריהו תואר קבוע לתהום במסורת הספרותית. כתוב בישעיהו נ,א, י׳: הלוא את היא (זרוע ה׳) המחרבת ים, מי תהום רבה; ובעמ׳ ז׳, ד׳: ותאכל את תהום רבה, ואכלה את החלק; ובתהלים ל״ו, ז׳: משפטיך תהום רבה; ושם ע״ח ט״ו: בקע צורים במדבר וישקה כתהומות רבה (כלומר: כאילו מתוך תהום רבה; הצורה תהומות כנראה אינה אלא צורה של יחיד, כצורה חכמות הקשורה ביחיד במשלי ט׳, א׳; חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה, והשווה שם א׳, כ׳, וי״ד, א׳). על קדמותו של תואר זה מעידה גם העובדה שבתקופה הקלאסית של הלשון העברית היו אומרים וכותבים גדולה, ולא רבה, כמו שהיה נהוג בלשון הכנענית העתיקה. הצירוף תהום רבה נעשה מעין שם מורכב, וצורתו נשארה קבועה ומאובנת, בלי ה״א הידיעה לא רק במלה תהום, אלא אף במלה רבה, וכך כתוב כאן, אף על פי שבהמשך הפסוק באה ה״א הידיעה לפני שמים.
גם הפועל בקע קשור קשר מסורתי בתהום. את התחלתה של מסורת זו אפשר להכיר בספר היצירה של הבבלים, המספר (לוח ד׳, שו 137), שהאל מרדוך בקע בחרבו את גופה של תאמת (=תהום) אֵלת האוקיינוס הפרימיטיבי, לאחר שהרג אותה. גם בשירת העלילה הישראלית על מרד היום בבוראו (עיין למעלה, ח״א, עמ׳ 21–23), נמשך כנראה השימוש בפועל זה, וכן הוא שכיח בספרות המקראית, לא רק כשרומז הכתוב לדיכוי הים המתמרד והנהרות בעלי בריתו (למשל חבקוק ג, ט׳: נהרות תבקע ארץ, שלפי המשך העניין שם יש לפרשו: בקעת על הארץ את הנהרות המתמרדים; וכן בתהלים ע״ד, ט״ו: אתה בקעת מעין ונחל), אלא גם כשמדובר בכל עניין המראה את שלטונו בלי מצרים של האלהים על המים שבעולם. למשל בקריעת ים סוף או בהוצאת מים מן הסלע (שמות י, ד, ט״ז): ונטה את ידך על הים ובקעהו; שם פס׳ כ״א: ויבקעו המים; שופטים ט״ו, י״ט: ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים; ישעיהו ל״ה, ו׳: כי נבקעו במדבר מים; שם מ״ח, כ״א: ויבקע צור ויזובו מים; שם ס״ג, י״ב: בוקע מים מפניהם; תהלים ע״ח, י״ג: בקע מים ויעבירם; שם פס׳ ט״ו: יבקע צורים במדבר וישק כתהומות רבה; משלי ג׳, כ׳: בדעתו תהומות נבקעו; איוב כ״ח, י׳; בצורות יאורים בקע; נחמיה ט׳, י״א: והים בקעת לפניהם). כאן הכוונה שהמעיינות המספקים בזמנים כתיקונם מים במידה מתאימה לצרכי בני אדם ובעלי החיים ולהשקאת השדות, באותו היום נתבקעו והריקו כמויות נוראות של מים, שנתוספו על המים היורדים מן השמים ויצרו אתם את עוצם מי המבול.
וארבת השמים נפתחו. גם במשפט זה נמשכת מסורת ספרותית שראשיתה נעוצה בשירה הקדומה של המזרח הקדמון, מתוך כתבי אוגרית ידוע לנו שהיו הכנענים מספרים על האל בעל שבנה לו היכל בשמים ופתח בו חלונות או ארובות (ממש הפועל פתח ושני השמות חלן ואֻרבת נמצאים בלוח AB II, עמ׳ ז׳, שו׳ 17 ואילך), ושדרך ארובות אלו היה בעל משמיע מן השמים את קול הרעם שלו, ומכיון שאף את הורדת הגשם מן השמים היו הכנענים מיחסים לבעל, קרוב לשער, אף על פי שאין רמז ברור לכך בטכסטים הידועים עד היום, שאף פעולה זו היתה לפי השקפתם מתקיימת דרך הארובות, ושהמונח ארובת השמים היה משמש בלשונם להורות על מוצאם של הגשמים. אין לתמוה על העובדה, שעבר מונח זה בירושה ללשון העברית. כוחותיו ותופעותיו השונים של הטבע ועקרונותיהם היסודיים של חיי העולם, שהיו העמים מגשימים אותם בצורות אלהיות נבדלות ונפרדות זו מזו, נתרכזו ונתאחדו בהכרתו המונותיאיסטית של ישראל כפעולות שונות של האל היחיד והמיוחד, וכשקיבלו אבותיו של ישראל את שפתם ואת אופני ביטויים של הכנענים, מטבע הדברים היה, שבתוך אוצר המלים והניבים של שפת כנען יתקבלו גם הכינויים האלהיים ויתר המונחים המורים על אותן הפעולות או הקשורים בהן כך נתקבלו בישראל שני כינוייו של אלהי מלכי צדק, אל עליון ו־קונה שמים וארץ (עיין ח״א, עמ׳ 133–135), וכך נתקבל בישראל הכינוי רוכב בערבות שהיו הכנענים מיחסים לבעל (רכב ערפת) וכך נתקבלו בישראל ואם רק כביטויים ציוריים, מונחים מעין פתיחת ארובות השמים. אנו מוצאים אותו, בהוראה הברורה של הורדת גשמים, במלאכי ג׳, י׳: אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. במלכים ב ז׳ מסופר שאחד משלישי המלך לא היה מאמין בדברי הנביא שבישר בשם ה׳: כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון, ולשם לעג על בשורה זו אמר (פס׳ ב׳, והשווה י״ט): הנה ה׳ עושה ארבות בשמים, היהיה הדבר הזה כאילו להגיד: האם אפשר להאמין שיפתח ה׳ ארובות בשמים ויוריד מהן לא גשמים כרגיל אלא סולת ושעורים? על ישעיהו כ״ד, י״ח: כי ארבות ממרום נפתחו, עיין להלן. גם השם חלון, הבא באוגריתית כנרדף לשם אֻרבת, נמצא במסורת הלשונית העברית כנרדף לארובות השמים שמהן ירדו מי המבול. אמנם אינו בא במקרא, אולי בדרך מקרה, אבל נמצא בספרות חז״ל. בבראשית רבה ל״א י״ב, נאמר על הענקים (עיין חילופי נוסחאות בהוצאת תיאודור, עמ׳ 285): נותנין רגליהן וסותמין את התהום, ומניחין ידיהן על החלונות וסותמין אותן וכו׳. כנראה יש במלה זו שריד של המסורת הקדומה שנשתמר בישראל במשך הדורות.
כאן בפסוקנו הכוונה, בהתאם למשפט הקודם על מעיינות תהום רבה, שבימי המבול לא ירדו הגשמים במידה הרגילה, אלא שארובות השמים נפתחו לרחבה, והמים נבעו מהן בכמויות גדולות בלי כל מעצור.
ברור אפוא שלפי פסוק זה נתמזגו במי המבול שני יסודות שונים, מי תהום מתחת ומי גשמים ממעל. הטכסטים המיסופוטמיים אינם מזכירים אלא סערה אדירה שהורידה מים מן השמים. התורה אינה מדברת על סערה ממש, אלא על מי גשמים, ומוסיפה עליהם מי תהום. כוונתה כנראה ללמד, ששופט כל הארץ, המנהג עולמו בצדק והשולט על כל הטבע כפי רצונו, כשם שמשתמש במי המעיינות ובמי הגשמים כמקורות ברכה לאדם כשהוא זכאי, כך יכול להפוך אותם למקור קללה לאדם כשהוא חייב. בהוראה דומה לזו, ואולי לא בלי השפעת פסוקנו, כתוב בישעיהו כ״, י״ח: כי ארבות ממרום נפתחו, וירעשו מוסדי ארץ.