ותשחת הארץ. וי״ו של ניגוד, כלומר: אבל, בניגוד לאלה הנזכרים קודם, כל בני הארץ מושחתים היו, והתנהגותם המושחתת היתה מחניפה ומשחיתה את הארץ אשר הם יושבים עליה, הרעיון רגיל במקרא, ופס׳ י״ב חוזר עליו במלים מפורשות.
לפני האלהים. לנגד עיניו של האלהים, המשוטטות בכל הארץ, והשווה י׳, ט׳: גבור ציד לפני ה׳.
ותמלא הארץ חמס. האלהים בירך אותם ברכת פריה ורבייה: פרו ורבו ומלאו את הארץ (א׳, כ״ח). וברכה זו נתקיימה בהם, אבל הם היו כפויי טובה, ותחת אשר היה עליהם להודות לאלהים על אשר מילא את הארץ אותם, הם מצידם מילאו את הארץ חמס.
חמס. כל המפרשים, גם הראשונים וגם האחרונים, רגילים לפרש: מעשה עוול עשוי בכוח וביד חזקה. אבל אין פירוש זה מתאים לעניין, שהרי אין שום סיבה לחשוב שהכתוב מדבר במין מיוחד של מעשה עוול, לפי דרש חז״ל (סנהדרין ק״ח ע״א) מתכוון הכתוב להראות כמה גדול כוח חמס שהרי דור המבול עברו על הכול, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל. ועוד תירוצים שונים הוצעו כדי להשיב על השאלה, מדוע מדגיש כאן הכתוב דווקא את החמס: או שהחמס הוא החטא הידוע והמפורסם (רמב״ן), או שהכוונה למעשים מעין זה של למך בן מתושאל, המרומז למעלה, ד׳, כ״ג־כ״ד (דילמן) או למעשה בני האלהים שלקחו להם נשים מכל אשר בחרו, כלומר, לפי פירוש זה, שאפילו אנסו נשים בעולות בעל (יעקב), וכאלה, אבל כל התירוצים האלה דחוקים. העיקר הוא שאין הפירוש הרגיל נכון לפי פשוטו של מקרא. אמנם בלשון חז״ל, כמו בלשוננו המודרנית, משמשת המלה חמס הוראה של מעשה אונס ואלָמות אבל לא כך היה משמעה בתקופת המקרא. בלשון המקרא מורה היא בדרך כלל על כל דבר שאינו צודק. עד חמס הוא עד שקר (שמות כ״ג, א׳; דברים י״ט, ט״ז; תהלים ל״ה, י״א; והשווה, שם כ״ו, י״ב); שנאת חמס היא שנאת חנם, בלי הצדקה (תהלים כ״ה, י״ט); על מי שהוא חף מכל פשע נאמר שלא חמס עשה (ישעיהו נ״ג, ט׳) או שאין חמס בכפיו (איוב ט״ז, י,ז; דהי״א י״ב, י״ז); כתקבולת לחמס באות מלים כלליות כמו רע, רשע, אוולה, אוון, (ישעיהו נ״ט, ו׳; יונה ג׳, ח׳; תהלים נ״ח, ג; ק״מ, ב׳, ה׳; משלי ד׳, י״ז), וכניגוד לחמס באים ביטויים מעין ישרים צדיקים (משלי ג׳, ל״א־ל״ב; ד׳, י״ז־י״ח); נאמר חמס על חטאים שונים, למשל על עבודה זרה (יחזקאל ח׳, י״ז, דווקא בביטוי המחקה את הכתוב שלנו: כי מלאו את הארץ חמס) או על שיטות מסחרה של צור (יחזקאל כ״ח, ט״ז) או על גירושי אשת הנעורים (מלאכי ב׳, ט״ז) או על דברי מרמה ולשון הרע (תהלים ק״מ, ב׳–ד׳, י״ב; משלי ג׳, ל״א־ל״ב [נלוז]: ט״ז, כ״ט): ועוד ועוד. והוא הדין בפסוק שלנו: הכוונה לרשע בכלל, לאי־צדק בכלל. בניגוד לנח, שהיה צדיק תמים, היתה כל הארץ מלאה מעשים של אי־צדק.