ויעתק משם. הפועל בא בבניין הפעיל כאילו יהיה קשור במושא אהלו: הוא העתיק משם את אהלו.
ההרה. אף אם לא נייחס ערך כל שהוא לפירוש המלה אלון בהוראת מישור, ברור על כל פנים שהיה האלון נמצא במקום נמוך בין ההרים, בעמק שבין הר עיבל והר גריזים; ומשם, ממקום האלון, עלה אברם בדרך רכס ההרים והמשיך את מהלכו דרומה.
מקדם לבית־אל. עלה ההרה עד שהגיע למקום שממזרח לבית־אל.
מקומה של בית־אל הוא מקום הכפר הערבי ביתין של ימינו, מצפון לירושלים, כשלושה ק״מ מצפון־מזרח לרמאללה. בסביבה התנהלו חפירות בהנהלתו של י. פ. אולברייט בשנת 1927 ובשנת 1934, ומכיון שעדיין לא נתפרסם הדו״ח המפורט של אולברייט על החפירות הללו, אי אפשר לדעת בדיוק מה הן תוצאותיהן. לפי שעה על סמך הסקירות המוקדמות של אולברייט, אפשר להגיד שהיישוב העירוני של בית אל נוסד כנראה במאה הכ״א לפסה״נ בקירוב, לאחר שחרבה העיר הגדולה הסמוכה, ששרידיה נמצאים בתל הנקרא בפי הערבים בשם א־תל, כלומר התל בה״א הידיעה, והיא כנראה העי, ועיין עליה להלן.
כבר ראינו בהקדמה לפרשה זו כיצד מקבילה חנייתו של אברם בשכם ובבית־אל לחנייתו של יעקב בשני מקומות אלו בשובו מפדן ארם, וכיצד יש עוד הקבלה נוספת במסורת הכיבוש בימי יהושע. ולא לחנם קבעה המסורת את שכם ואת בית־אל כנקודות אופייניות לכיבוש ארץ ישראל. דווקא נקודות אלו נחשבו, כנראה, לנקודות מפתח של מרכז הארץ. באסטילה המצרית של סבך־ח׳ו, מימי סנוסרית השלישי מלך מצרים (בקירוב 1887–1850 לפסה״נ, ממש בתקופת אבות ישראל) נזכר הכיבוש של ארץ שכמם, ושל ארץ רת׳נו בידי המלך המצרי. השם הראשון, שכמם, הוא כנראה הצורה הקדומה של שם שכם (לפי הצעתו של אולברייט Sakmâmi, כלומר שכמיים); ואף על פי שהיה מי שפקפק בזיהוי שכמם עם שכם, כיום נוטים רוב החוקרים להסכים לזיהוי זה, ביחוד לאחר שנמצאה שוב צורה מתאימה לזו במקור מצרי אחר, כפי שייאמר להלן. והשם רת׳נו, שנעשה גם לשם כללי של ארץ כנען וסוריה הדרומית והמערבית, כאן, לפי מה שנראה מלשון הכתובת (״שכמם נפלה יחד עם רת׳נו״) לא בא כאן בהוראה כללית זו, אלא מסמן כנראה איזור מצומצם כעין איזורה של שכמם. וכבר הציע אולברייט שהשם הכללי רת׳נו יוכל להיות קשור בשורש הערבי ﻠﻡذ לשון מקלט, וכן אף השם לוּז, שמה הקדום של בית־אל, יוכל להיות קשור בשורש זה. אם נסכים לדעה זו, נוכל אולי להבין בכתובת סבך־ח׳ו את השם רת׳נו כשם של לוז היא בית־אל, ולפי זה תהיה המסורת המקראית על שתי הנקודות האופייניות לקניית הארץ מקבילה לסימון שתי הנקודות החשובות בכיבושו הצבאי של מלך מצרים.
ואם נרצה לבאר לנו מדוע היו דווקא שתי נקודות אלו נחשבות לנקודות מפתח נוכל להסתייע שוב בתעודות מצריות. שתי הערים שכם ובית אל שוכנות על הדרך הראשית המובילה מצפון לדרום על רכס ההרים, ושתיהן במקומות הצטלבות דרכים המובילות ממזרח למערב. וחשיבותם של צומתי דרכים הללו בתקופת האבות יוצאת בבירור מתוך ״כתבי המארות״ המצרים השייכים לאותה התקופה. השמות של ערי ארץ ישראל הרשומים בסדרה השניה של כתבי המארות (מחציתה השניה של המאה הי״ט לפסה״נ) מסודרים, כפי שהוכיח ש. ייבין, קבוצות קבוצות, לאורך הדרכים החשובות. והנה בקבוצה השייכת לחלק של דרך הים הפונה אל עבר הירדן נזכרת שכמאמא, שם דומה לשם שכמם שבכתובת סבך־ח׳ו, וכל החוקרים שטיפלו בדבר מסכימים בזה, שהכוונה לשכם. ובקבוצה השייכת לדרך הקושרת את דרך הים, יותר דרומית, אל עבר הירדן, נזכרת עיר שאולי אפשר לזהותה עם לוז כלומר עם בית־אל. שמה של עיר זו (מס׳ 44 E ברשימה לפי המהדיר ג. פוזנר) כתוב בכתיב מצרי ריתא; וכידוע הלמ״ד מיוצגת בכתב המצרי על ידי רי״ש. אמנם, יש קושי מסויים באות תי״ו, שאינה יכולה לציין את הזי״ן אם לא נניח שהתעתיק לא היה מדוייק; ואולם על כל פנים מתוך סדרם של שמות הערים יוצא ברור שאם לא לבית־אל ממש, הכוונה ליישוב קרוב מאד לבית־אל. ש. ייבין (בשיחה פרטית) שקל את האפשרות שהרי״ש שבשם זה תציין אות עי׳ן ושהכוונה תהיה לעית או עיה, כלומר העי.
ויט אהלה בית־אל מים והעי מקדם. נטה את אהלו במקום ממוצע בין שתי הנקודות האלה, מקום שממערבו שוכנת בית־אל וממזרחו שוכנת העי. על ההקבלה לקביעה הטופוגרפית שבס׳ יהושע עיין מה שכתבתי בהקדמתי לפרשה זו, סעיף 6.
העי. הכוונה כנראה לתל המתרומם כמיל וחצי ממזרח לבית־אל, והנקרא בפי הערבים, כאמור למעלה, בשם א־תּל. החפירות שהתנהלו במקום בהנהלת י. קראוזה־מרקה וש. ייבין בשנות 1933–1935, ושהופסקו מפני פטירתה של גב׳ קראוזה־מרקה בלי עת, הוכיחו שהיתה שם עיר גדולה ופורחת באלף השלישי לפסה״נ, ובה מקדש נהדר. במאה הכ״ב לפסה״נ או סמוך לה הושמדה העיר וחרבה כליל, ובימי אברהם לא היה שם כנראה אלא תל שממה, כבר מלפני מאות שנים. השם העי פירושו אולי עי המפולת.
על הבעיה המסובכת והשנויה במחלוקת של הסבר הסיפור על כיבוש העי בס׳ יהושע ז׳–ח׳, אין כאן המקום לדון בפרטות; ואין לקוות שאפשר יהיה לפתור את הבעיה פתרון סופי עד שתושלמנה החפירות במקום. וכן רק החפירות שבעתיד תוכלנה לקבוע בדיוק את המקום בין בית־אל ובין העי שאליו מתכוון כאן הכתוב, ושבוודאי היה מקום מקודש לבני ישראל, קשור בזכרונות המסורת על אברהם.
ויבן שם מזבח לה׳. גם כאן ציון למזכרת, כדוגמת המזבח שבנה בסביבות שכם. עכשיו הציונים הם שנים, ועל פי שנים עדים יקום דבר.
ויקרא בשם ה׳. אי אפשר שהכוונה תהיה, כמו שאחרים פירשו, שהתפלל אל ה׳. בוודאי לא היתה התפילה דבר יוצא מן הכלל בחיי אברהם, עד שיהיה מן הצורך להזכירה הפעם במפורש, ובלי שום רמז לעניין שעליו התפלל. בשמות ל״ג, י״ט, כתוב שאמר ה׳ בעצמו ובכבודו: וקראתי בשם ה׳ לפניך, וכן שם בפס׳ ל״ד כתוב ויקרא בשם ה׳, והנושא לפי מה שנראה הוא ה׳. שָם בוודאי אין הכוונה לתפילה, אלא להכרזת שם ה׳ ופירושו והמידות התלויות בו. כיוצא בזה יש להבין כאן. על יד המזבח שבנה לכבוד ה׳ הכריז אברהם הכרזות באזני יושבי הארץ על אמונת ה׳, וכן המשיך בארץ הנבחרת את הפעולה שכבר התחיל בה בהיותו בחרן. ועל סמך זה חשבוהו יושבי הארץ ל״נשיא אלהים״ (כ״ג, ה׳).
יש כאן אפוא הקבלה הרמונית בין הנעשה בשכם ובין הנעשה בבית־אל. בשכם מודיע ה׳ לאברהם את רצונו, ובבית־אל מודיע אברהם את מסירותו לה׳; בשכם מבטיח ה׳ לאברהם את הבטחתו לעתיד, ובבית־אל מתחיל אברהם למלאות את תפקידו במקום מושבו החדש.
כיצד מקבילה חנייתו השניה של אברהם בארץ, בין בית אל ובין העי, אל חנייתו השניה של יעקב בבואו מפדן ארם, ולמקום הקרב הראשון של בני ישראל לכיבוש עבר הירדן המערבי בימי יהושע, וכיצד יש לבאר הקבלה זו כבר כתבתי למעלה בסעיף 6 של הקדמתי לפרשתנו.