וירא ה׳ אל אברם. שם, בסביבת שכם, סמוך לאלון מורה, נתגלה ה׳ לאברהם. בחוצה לארץ לא זכה אברהם אלא לשמיעת קול בלבד (פס׳ א); אבל כאן, בארץ העתידה להיות מיוחדת לעבודת ה׳, זכה גם למחזה אלהי. מה חזה, לא נאמר בפרטות. ורק זה נאמר, שהמחזה היה מלווה בהשמעת קול.
ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. כבר ציינתי ב־Studi הנ״ל, שדיבור זה קשור בדיבור הראשון שהושמע לו לאברם בחרן ושציוהו ללכת אל הארץ אשר אראך. הוא הלך, כמו שנצטווה, ובלכתו היה מחכה שבאיזה מקום ייאמר לו: זאת הארץ שאליה רציתי שתגיע, ושבה אני רוצה שתעמוד. וכך נאמר לו בשכם: הארץ הזאת היא הארץ הרצויה, והיא תהיה נחלת צאצאיך. אף על פי שעכשיו היא בידי אדונים אחרים, תהיה בטוח שאתננה לזרעך. כיוצא בזה יסופר אחר כך על יעקב ובניו הבאים מארם נהרים: לא זו בלבד, שנקודת חנייתם הראשונה בעבר הירדן המערבי היתה דווקא שכם, אלא גם זו, ששם היתה התחלת הכיבוש בכוח הנשק (בראשית ל״ד).
ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו. אין זה ״מזבח״ ממש, בהוראתו האיטימולוגית של השם, כלומר מקום לזביחת זבחים, שהרי לא מדובר כאן על שום קרבן כלל ועיקר. הכוונה לבניין ציון לשם מזכרת, לא לעולה ולא לזבח, כמזבח שבפרק כ״ב של ס׳ יהושע. אברהם מציב לו ציון זה לזכרון התגלותו של ה׳ אליו במקום ההוא, והציון משמש סימן להקדשת הארץ לעבודת אלהי אברהם ולכיבוש סמלי של הארץ בידי אברהם בעד בניו אחריו: סמל דתי ולאומי כאחת.