ויעבר אברם בארץ. כמובן אברם עם כל סיעתו. כדי להבין מלים אלו על בורין עלינו לשוות לנגד עינינו שני כתובים אחרים: א) מה שנאמר ביהושע כ״ד, ג׳: ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען ומה שנאמר בבראשית מ״א, מ״ו: ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבר בכל ארץ מצרים. המלה כל הנמצאת ביהושע כ״ד, ג׳, מתאימה למסופר כאן, שנכנס אברם לארץ כנען מגבולה הצפוני ונסע דרומה. בראשונה עד מקום שכם, אחר כך עוד דרומה עד סביבות בית־אל, ולבסוף עוד דרומה, אל הנגב. המעבר המתואר כאן הוא מעבר בכל אורך הארץ, מן הקצה הצפוני עד הקצה הדרומי. וכן נאמר על יוסף שעבר בכל ארץ מצרים, לארכה כמובן, שהרי ארץ מצרים המיושבת, מלבד הדלתה, אינה אלא רצועה צרה לאורך הנילוס המהלך מדרום לצפון, וכוונת מעברו של יוסף היתה להראות לכל יושבי מצרים שאחרי פרעה הוא האדון על כל הארץ, וכאילו לתפוס בידו את השלטון על כל מצרים. כיוצא בזה. מעברו של אברם בארץ כנען מצפונה עד דרומה, מסמל את התפיסה האידיאלית של הארץ ברשותו של אברם לשם עבודת ה׳. דומה הוא לאיש שקנה לו שדה, ומסייר אותו מן הקצה אל הקצה. והשווה עוד י״ג, י״ז: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה.
עוד כדאי לציין שאולי יש בפועל עבר שבפסוק זה כוונה למשחק מלים. בסיפורים על יצחק חוזר כמה פעמים הפועל צחק, לא רק במדרשי השם, אלא גם הלאה, כעין Leit-motiv המלווה את יצחק במשך חייו, והוא הדין לפועל עקב בסיפורים על יעקב, ולפועל יסף בסיפורים על יוסף. וכן כאן אפשר למצוא רמז לשמו של אברם העברי (י״ד, י״ד). ואולי היה הדבר ברור יותר בסיפורים העתיקים שקדמו לתורה.
עד מקום שכם. רבים חשבו שהמלה מקום פירושה מקדש, ושהכוונה כאן שהגיע אברם עד המקדש הכנעני אשר בשכם. וזה אינו מתקבל על הדעת. אמנם נכון הוא שלפעמים מורה השם מקום על מקום מקודש, למשל בפרשת העקידה (כ״ב, ג׳, ד׳), ובביטוי השכיח בספר דברים: המקום אשר יבחר. אבל באותם הכתובים קדושת המקום אינה אלא דבר הלמד מעניינו, ושם מקום כשהוא לעצמו אינו יוצא מידי פשוטו. אין לנו ליחס לו על סמך כתובים מעין אלה הוראה של קדושה, כמו שאין לנו ליחס לו הוראה של בית כלא על סמך מה שכתוב בפרשת וישב (ל״ט, כ׳): מקום אשר אסורי המלך אסורים, ואחר כך (מ׳, ג׳): מקום אשר יוסף אסור שם. המלה מקום סתם אינה מורה על אופיו המיוחד של המקום, כשם שהמלה loca סתם אינה מורה על loca sancta. ראיה לדבר, שכתוב להלן (י״ג, ד׳): אל מקום המזבח, ומכיון שהמזבח הוא הוא המקדש, ברור שלא בא הכתוב להגיד: אל מקדש המקדש, בדרך של טאוטולוגיה. יתר על כן: אברהם, שכל כוונתו היתה להתרחק מעבודת האלילים, בוודאי לא היה מבקר דווקא במקדשים של אלהי כנען. אמנם אפשר הדבר שאחר כיבוש הארץ בידי בני ישראל התרגלו הכובשים לאט לאט לייחס קדושה לאחדים ממקדשי הכנענים, ואף לקשור אותם בזכרונות האבות, אבל אי אפשר שהתורה תספר על התקרבות אברם אל מקדשים אליליים בכוונה תחילה. פירוש הכתוב הוא הרבה יותר פשוט. אברם ובני לוויתו בוודאי לא נכנסו לתוך עיר שכם: הם היו נוודים, יושבי אהלים ובעלי מקנה כאמור, ובוודאי לא נטו את אהליהם בתוך העיר, אלא בסביבותיה, בשטח שנשאר פנוי מן היישוב ומן העבודה החקלאית בשטח העלול לשמש בלי קושי ובלי מעצור למשכנות הרועים. מפני זה לא נאמר שבא אברם עד שכם, אלא נאמר עד מקום שכם, כלומר עד המקום שבתוכו שוכנת עיר שכם. וכן כתוב בפירוש על יעקב (ל״ג, י״ח): ויבא יעקב שלם עיר שכם... ויחן את פני העיר. וכן כתוב להלן (פס׳ ח׳) על אברם בהגיעו לבית־אל, שתקע אהלו בסביבות בית־אל, במקום ממוצע בין בית־אל ובין העי.
שכם הקדומה היתה שוכנת במקום הנקרא עכשיו תל בלאטה, מדרום־מזרח לעיר שכם של ימינו. הודות לעמדתה הגיאוגרפית במרכז הארץ, במקום הצטלבות הדרכים שמצפון לדרום וממזרח למערב, נעשתה לנקודה חשובה מאד ביישוב. כפי שרמזתי למעלה, בהקדמתי לפרשה זו, כבר במאה הי״ט לפסה״נ, בימי פרעה סנוסרית השלישי, נזכר כיבוש ארץ שכמאמא, היא כנראה שכם, בידי המצרים, וגם בשורה השניה של כתבי המארות המצריים, השייכת לאותה המאה, בא שם העיר שכמאמא. החפירות שהתנהלו במקום הוכיחו שבתקופה החיקסוסית וגם אחריה היתה עיר שכם מבוצרת ביצורים חזקים, וגם מכתבי אל־עמארנה (מאה ט״ו־י״ד) מוכיחים שבימיהם היתה שכם עיר מלוכה חשובה. על המשך ההיסטוריה של העיר אין לנו צורך להתעכב כאן.
בדבר ההקבלה שבין פסוק זה ובין מה שמסופר במקרא על יעקב ובניו בשכם ועל כיבוש המקום בימי יהושע, ובדבר ערכן של הקבלות אלו להבנת כוונתה של פרשתנו, עיין בהקדמתי לפרשה, סעיף 6.
עד אלון מורה. אַלון ואֵלה, ואולי אף אַלה, הם שמות של עץ גבוה קומה, כנראה .Pistacia terebinthus L והזן שלו .var. palaestina Engl (הוא Pistacia palaestina Boiss), מגיע עד הגובה של ט״ו מטר בקירוב, ועד הגיל של כמה מאות שנים. ואפילו יותר מאלף. השם אַלון, באל״ף פתוחה, ולמ״ד דגושה, מציין כנראה עץ אחר, מן הסוג Quercus. אולי עיקר הוראתם של כל השמות האלה היה בדרך כלל עץ גבוה וחסון, ולפעמים אפשר להכיר בלשון המקרא את עקבותיה של הוראה מקורית זו.
מפני גדלם ועצמתם ואורך חייהם של העצים הגבוהים האלה התייחסו אליהם בני אדם בכבוד ובהערצה, וראו בהם מעין דבר שבקדושה. בדברים י״א, ל׳, נזכרים אלוני מורה בעניין הברכה והקללה האמורות בהר גריזים ובהר עיבל שבסביבות שכם. אולי היה שם חורש של אלונים, והיו קוראים למקום גם אלוני מורה בריבוי וגם אלון מורה ביחיד בהוראה קיבוצית (התרגומים הקדומים מתרגמים ביחיד גם בדברים י״א, ל׳). וכנראה מתכוון לאותו המקום גם מה שכתוב בבראשית ל״ה, ד׳, על יעקב שטמן תחת האלה אשר עם שכם את פסלי אלהי הנכר שהסיר מידי בני משפחתו (פס׳ ב׳: ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו: הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם). והוא הדין, אף על פי שהניקוד שם הוא אַלה, למסופר ביהושע כ״ד על פקודה דומה לפקודתו של יעקב שניתנה מפי יהושע בשכם (פס׳ כ״ג: ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם) ועל הקמת אבן גדולה שם תחת האלה אשר במקדש ה׳ (פס׳ כ״ו); והמקדש הוא כנראה מקום והמזבח של דברים כ״ז, ה׳–ז׳. ספק הוא, אם גם אלון מעוננים שבקרבת שכם (שופטים ט׳, ל״ז) ואלון מוצב אשר עם שכם, מקום המלכתו של אבימלך בן גדעון (שופטים ט׳, ו׳) הם שמות אחרים של אלון מורה.
אפשר הדבר, שמבחינת ההשתלשלות ההיסטורית היתה קדושתו של אלון מורה בעיני בני ישראל מעין המשך של מסורת כנענית על קדושת אותו האלון, אבל לפי תפיסת התורה בוודאי אין הקדושה מתחילה אלא באברהם; ואדרבה, קשור המקום בזכרונות של השמדת סימני הפולחן האלילי בימי יעקב ובימי יהושע. כוונת פסוקנו היא כנראה זו, שאברהם בחר לו על פי מקרה את מקום האלון כדי לנטות בצלו את אהלו, ושם נראה לו ה׳, ובגלל התגלות אלהית זו נתקדש המקום מאז ואילך בעדו ובעד צאצאיו.
לפי שיטה פרשנית המשתקפת בת״א ובת״י ובתרגום היירונימוס (וכן בתרגום עקילס לדברים י״א, ל׳) פירושה של המלה אלון הוא מישור. אולי התכוונה שיטה זו להסיר מדעת הקוראים את האפשרות לקשור את העניין בהשקפות השומרונים תושבי המקום על קדושת עץ מסויים שהיו מראים במקום, ושבגללו נוצר כנראה השם של תל בלאטה. פירוש זה הסתמך כנראה על המלה היוונית αύλών, שהוראתה דווקא מישור, ובודאי הוא מאוחר. אף אם נסכים להשערתו של גינזברג, שקיימת היתה בעברית הקדומה ובאוגריתית מלה מעין אלון בהוראת מישור, בפסוק שלנו בוודאי אין הכוונה אלא לעץ האמור.
מורה. מפרשים אחדים פירשו שם זה בהוראת יורה, גשם (כך פירושה של המלה מורה ביואל ב׳, כ״ג, ואולי גם בתהלים פ״ד, ז׳), אבל נראה יותר שהוא מלשון הוראה, כלומר שכך נקרא העץ על שם ההוראות שהיו הכהנים נותנים שם לשואליהם (השווה חבקוק ב׳, י״ח: מסכה ומורה שקר, ושם פס׳ י״ט: הוא יורה). פסוקנו משמיע כנראה מעין משחק מלים עם לשון ראיה (בפס׳ ב׳ אראך, ובפס׳ ז׳ וירא הנראה). והכוונה יכולה להיות אחת משתיים אלה: א) כבר קראו הכנענים את האלון בשם מורה, ומה שאירע שם לאברהם הוכיח כי שם זה ראוי ונאה למקום. מכיון ששם נראה לו ה׳; הכנענים התכוונו למורה שקר, לפי ביטויו של חבקוק ואברהם התחיל לשמוע שם את קולו של מורה צדק; ב) האלון נקרא בשם זה בפי בני ישראל לאחר זמן, בגלל התגלותו של ה׳ לאברהם, וכאן קראו הכתוב כך על שם סופו, כדוגמת וירדוף עד דן בפרק י״ד, פס׳ י״ד.
השבעים תרגמו כאן האלון הגבוה כשם שבבראשית כ״ב, ב׳, תרגמו הארץ הגבוהה במקום ארץ המוריה.
והכנעני אז בארץ. שני פירושים נאמרו על מלים אלו. האחד, הנרמז כבר בדברי הראב״ע, הוא פירושם של רוב מפרשי זמננו: והכנעני היה עדיין בארץ. ובפירוש זה מצאו הוכחה לדבר, שזמן חיבורו של הכתוב היה זמן מאוחר, כשלא היו עוד הכנענים בארץ. הפירוש השני הוא: והכנעני היה כבר בארץ, כלומר שכבר כבשו אותה הכנענים מיד האוכלוסיה שקדמה להם במקום (עיין רש״י). אבל לפי פשוטו של מקרא אין אף אחד משני פירושים אלו נכון: המלה אז אין פירושה לא עוד ולא כבר. הכוונה היא, כמו שכבר פירשתי בשנת 1926 ב־Studi הנ״ל (עמ׳ 233) לציין כי אז, בימי עלייתו של אברהם, היו הכנענים בארץ, כדי להדגיש שהארץ לא היתה ריקה, ולפיכך לא היה אברהם יכול להיעשות מיד לבעלה. ובצדק העיר ב. יעקב על כתובים דומים: ודוד אז במצודה ומצב פלשתים אז בית לחם (שמואל ב כ״ג, י״ד); ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים (ירמיהו ל״ב, ב׳). ובכל זאת, אף על פי שהיו אז הכנענים אדוני הארץ, ניתנה לו לאברהם הבטחה על קניינה בידי צאצאיו בעתיד, והוא בעצמו, כמו שייאמר בפסוק שאחר זה, עשה מעשה שפירושו מעין סמל לרכישת זכות הקניין.