ולאברם היטיב בעבורה. מלים אלו, המזכירות את דברי אברם למען ייטב לי בעבורך (פס׳ י״ג) מוסיפות לציין כיצד התפתח מהלך הדברים בדרך שונה לגמרי ממה שעלה במחשבתו של אברם. יש כאן מעין אירוניה דקה: אברם חשב שיוטב לו בעבורה, בעבור דברי השקר שתגיד שרי, ולמעשה הוטב לו, אבל הטבה זו היתה שונה בהחלט מן ההטבה שהוא קיווה לה. הוא חשב שהודות לדברי השקר אשר שם בפיה של שרה ייטב לו בזה, שיינצל מן המוות, והנה עכשיו הוטב לו במובן אחר (הפועל היטיב משמש כאן כפועל סתמי, היטיב המיטיב, והוראתו דומה להוראת הסביל, הוטב), כלומר, שהעניק לו פרעה הענקות, שבכוונתו של המלך לא היה אלא סימן ידידות כלפי אחיה של האשה אשר לוקחה לביתו, אבל בעיניו של אברם היו סימן נורא ואיום, סימן לאבדן אשתו ולאבדן תקוותיו לבנים שהיה מחכה ממנה.
מדוע מספרת התורה על עניין הענקות אלו, יתברר להלן, בהמשך פירושנו.
ויהי לו צאן ובקר וגו׳. ביאור ופירוט של הביטוי ולאברם היטיב: אלה הם תוצאות ההטבה הנאמרת בחלק הראשון של הפסוק. מפרשים רבים, החל מחז״ל (עי׳ בבא מציעא נ״ט, ע״א, ומדרש משלי, על ל״א, י״א) ועד המפרשים החדשים, סוברים שכוונת הכתוב היא שזו ראשית עשרו של אברהם. אמנם אפשר שלכך התכוונה המסורת הקדומה על עניין אברם ושרי במצרים, שהיתה נפוצה בעם לפני כתיבת התורה, אבל בצורת התורה שלפנינו אין הכוונה יכולה להיות זאת, שהרי כבר נאמר למעלה (פס׳ ה׳): ואת כל רכושם אשר רכשו, ועוד נאמר להלן (י״ג, ב׳): שאברם היה כבד מאד גם בכסף ובזהב, ואילו כאן אין זכר לכסף ולזהב; וכן נאמר עוד להלן (י״ג, ה׳): וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. מתוך כך נראה שפירוש פסוקנו הוא, שעל ידי ההענקות גדל מקנהו של אברם יותר ממה שהיה.
צאן ובקר וחמורים, שהם עיקר המקנה, נזכרים תחילה, ואחריהם עבדים ושפחות, הצריכים להנהלת המשק, ולבסוף אתונות וגמלים, לרכיבה ולנסיעה.
וגמלים. הזכרת הגמלים כאן נראית מוזרה לדעת החושבים, שבתקופתו של אברהם לא היו עדיין גמלים מבייתים במצרים. ומי שמסכים לדעה זו מוכרח להניח שכאן ובמקומות אחרים של ס׳ בראשית המזכירים את הגמלים יש מעין אנאכרוניזם. אבל המחקר של השנים האחרונות על תולדות ביות הגמל (על כל הבעיה עי׳ בהערות הביבליוגרפיות בסוף הכרך) הוכיח שביות הגמל, לכל הפחות בהתחלותיו, היה קדום הרבה יותר, ולפיכך אין להתפלא על הזכרת הגמלים בס׳ בראשית.