ויראו אותה שרי פרעה. כדי להינצל מן הסכנה, הסתמך אברם על ערמותו, ולא מסר את עצמו להשגחה האבהית של ה׳. והנה דווקא האמצעי שעליו הסתמך נהפך לו למקור הרעה. הסכנה שעלתה על מחשבתו היתה רק סכנה מצד ההדיוטות שבמצרים (פס׳ י״ב: והיה כי יראו אתך המצרים), והוא חשב שקל יהיה לו לדחות אותם בדברים, כאחיה של שרי; לא עלתה על מחשבתו האפשרות שאולי יחפוץ בשרי מי שיוכל לקחת אותה בלי רשיונו של אחיה. והנה מה שעלה במחשבתו לא קרה, ומה שלא עלה במחשבתו קרה, והסכנה צמחה דווקא מתוך ערמתו, מתוך ההצהרה שהוא אחיה ולא בעלה. וזהו ענשו של אברם, מידה כנגד מידה. ומכאן אנו למדים שהתורה ראתה עוון דווקא בזה, שאברם הסתמך על ערמה ולא על עזרת אלהיו. ההדיוטות שבמצרים ראו את האשה כי יפה היא מאד, אבל לא קפץ עליהם היצר הרע ולא עשו דבר ולא אמרו דבר ממה ששיער אברם מראש. אבל לא רק המצרים ההדיוטות ראו אותה: ויראו אתה שרי פרעה, שאברם לא שם אליהם לב מראש, ומהם יצאה הרעה.
ויהללו אתה אל פרעה. שרי פרעה סיפרו אל אדוניהם על יפיה של האשה הנכריה, אחותו של האיש אשר בא לגור במצרים; ופרעה הואיל ושמע שהיא פנויה (השווה פס׳ י״ח–י״ט), נתן פקודה, ותֻּקח האשה בית פרעה.
אברם נמצא למד, ואתו נמצא למד הקורא בתולדותיו, שחייב האדם להאמין אמונה שלמה בעזרה האלהית, ואסור לו לבטוח בערמתו לבדה; והעבירה על איסור זה גורמת מאליה את ענשה, שהרי ערמתו של אדם עלולה לטעות, וכשהיא חושבת שכבר דאגה לכל האפשרויות, שכחה אולי דווקא את האפשרות העתידה לקרות באמת.
ותֻּקח האשה בית פרעה. עכשיו נמצאת אשתו של אברם בידי מלך מצרים. בפני אדוני הארץ לא היה ביכלתו של אברם לעשות מאומה לא בכוחו ולא בערמתו, כדי שהיא לא תילקח ממנו, וכן עכשיו אינו יכול לעשות מאומה, לא בכוחו ולא בערמתו, כדי שהיא תינצל מן הבושה ותחזור אליו. יש רק אחד שיוכל להצילה ולהחזירה אליו: האחד שאליו לא פנה אברם בתחילת דאגתו.
מבחינה ספרותית ראויה לתשומת לב החזרה על שמו של פרעה בסוף כל אחד משלושת המשפטים שבפסוק זה: ויראו אתה שרי פרעה – ויהללו אתה אל פרעה – ותקח האשה בית פרעה: חזרה משולשת המדגישה שמי שעומד נגד אברם הוא פרעה מלך מצרים בכבודו ובעצמו, ולא יוכל אברם להתנגד לו התנגדות כל שהיא.