ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה וגו׳. בתחילה, כשמרגיש את ההכרח לצאת, אין אברם דואג שמא יוכלו לבוא לידי סכנה במצרים, אבל כשהוא מתקרב לגבול המצרי עולה על דעתו אפשרות של סכנה נוראה. הוא עתיד להימצא במצרים במצב של גר (פס׳ י׳: לגור שם), בלי הגנה בפני עריצותם של תושבי הארץ, ואם יעורר יפיה של אשתו את תאוותו של מישהו מן המצרים, לא יהיה קשה למצרי זה להרוג את הגר חסר ההגנה ולקחת לו את אשתו.

וכאן מתעוררת קושיה, לפי מה שכתוב להלן (י״ז, י״ז) היו שנותיה של שרי מועטות משל אברם רק בעשר שנים, ולפיכך הגיעה שרי כבר לגיל ס״ה כשיצאה מחרן, בשנת ע״ה לאברם (י״ב, ד׳). ומוזר הדבר, שדאג אברם מה שדאג על אשתו לאחר שכבר הגיעה לימי זקנתה, ועוד יותר מוזר מה שמסופר להלן על מעשה שהיה.

החוקרים המחזיקים בתורת התעודות משתחררים בקלות מקושיה זו. לדעתם כל הנתונים הכרונולוגיים, כאלה שבי״ב, ד׳, שייכים למקור P, וכל פרק י״ז שייך גם כן למקור P, ואילו הסיפור שבפרשתנו שייך למקור J, ולפיכך את הנתונים על גילה של שרה ועל גילו של אברם חלים על סיפור זה. ואולם, אף לפי שיטתם נשארת הקושיה במקומה לגבי העורך R, שקשר יחד את הכתובים של P ואת הכתובים של J בצורה שלפנינו.

ננסה לתרץ את הקושיה לפי שיטתנו. במסורת הקדומה שהיתה נמסרת בישראל לפני כתיבת התורה לא היתה קושיה כל עיקר, משום שהסיפור היה נמסר בפני עצמו, בלי קשר כל שהוא לכרונולוגיה, כדרך המסורות הרווחות בעל פה בקרב העם. ומובן מאליו שכאשר היו מספרים על שרי במצרים היו מתארים להם אשה במלוא יפי עלומיה. כשנאספו הסיפורים המסורתיים בחיבור גדול ומקיף, ונסדרו ונתקשרו והשתלבו יחדיו, מן הצורך היה לקבוע שיטה כרונולוגית אחידה. מפני הסיבות שכבר עמדנו עליהן (עיין למעלה, עמ׳ 193) נקבע גילו של אברם בצאתו מחרן בע״ה שנים וגילה של שרה בס״ה שנים, אף על פי שקביעה זו לא היתה עולה יפה לגבי הסיפור על מעשה שהיה במצרים. לא היה אפשר לשנות את הכרונולוגיה, שהיתה תלויה בסיבות מכריעות, ולא לשנות או להשמיט את הסיפור, שהיה ידוע בעם והיה נאות לתכניתה ולמטרתה של התורה. לפיכך לא היתה הברירה. והכתוב הביא את שני היסודות, את הנתונים הכרונולוגיים מכאן ואת הסיפור מכאן, ורמז כאילו בין השיטים מה תוכל להיות הדרך להביאם לידי התאמה ביניהם: אברהם ושרה מתוארים כבני אדם מיוחדים בתכונותיהם, עד כדי כך שנולד להם בן כשהוא בן מאה והיא בת תשעים; ואם שרה בת תשעים יכלה ללדת בן ולהיניקו אפשר יהיה להוציא מזה שבהיותה בת ס״ה וגם אחרי כן (פרק כ׳) היא יכלה להיחשב עדיין יפת תואר ויפת מראה.

הנה נא ידעתי וגו׳. המלה הנה רגילה בלשון העברית הקלאסית לפתוח את ההקדמה לעיקר העניין: עובדה היא שאת יפת מראה, ומכאן צפויה לנו סכנה. אבן בודד הציע לפרש כאן את המלה ידעתי כצורה של נוכחת, בסיומת הקדומה – תי.