הבה נרדה. הם אמרו הבה נלבנה, הבה נבנה, ואני אומר הבה נרדה (עיין רש״י ורבים אחריו). על צורות הריבוי נרדה, נבלה, יש לומר בקירוב מה שכבר אמרתי על נעשה אדם (ח״א, עמ׳ 34–35). גם כאן הפירוש הנכון הוא: ריבוי של זירוזין.
בכתוב זה, המספר שאמר ה׳ הבה נרדה, נראית מעין סתירה למה שכבר נאמר בפס׳ ה׳, וירד ה׳. חלוקת הסיפור לשתי שכבות אינה מתרצת את הקושיה שהרי עדיין יש להתפלא על העורך שהשאיר את הסתירה בעיבודו. כדי למצוא תירוץ לדבר, הוצעו כמה הצעות שונות ומשונות: שהכתוב מתכוון לירידה בהדרגה, קודם עד מרחק מסויים, עד כדי ראייה, או עד ראש המגדל, ואחר כך עד הארץ; או שבצורה המקורית של הסיפור הנושא של וירד לא היה ה׳, אלא אחד ממלאכיו; או שאחר פס׳ ה׳ הושמטה פיסקה המספרת שחזר ה׳ ועלה שוב השמימה; או שיש לגרוס וירא ה׳ במקום וירד ה׳ לראות. ואולם, אין אף אחת מהצעות אלו מתקבלת על הדעת. קשה גם להסכים לראב״ע, המבין, לפי שיטתו במקרים מעין זה (למשל בבראשית ב׳, ח׳: ויטע וכבר נטע) את הפועל ויאמר שבפס׳ ו׳ כקודם בזמן לפועל וירד שבפס׳ ה׳; וכבר אמר ה׳ למלאכים לפני רדתו. בעברית המקראית אין עבר מוקדם שכזה, אף על פי שלמתרגם ללשונות אירופיות נוח לפעמים להשתמש בעבר מוקדם בתרגומו, ואי אפשר שבסגנון הסיפורי המקראי המשמעות של שורת פעלים כגון וירד... ויאמר תהיה: יָרַד... וכבר מקודם אמר. הדרך הנכונה להבנת העניין היא ההשוואה למקרים דומים של ויאמר, הבאים לא בהוראת אמירה ממש, אלא בהוראת מחשבה, ולא מחשבה קודמת לפעולה המסופרת לפניה, אלא מחשבה שנחשבה באותו הזמן של הפעולה. כך, למשל, כתוב בבראשית כ״ו, כ״ב: ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ, כלומר: קרא יצחק את שם הבאר רחובות, בחשבו: כי עתה הרחיב ה׳ וגו׳; וכך בשמות ב׳, י׳: ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו, כלומר: כך קראה אותו בחשבה: כי מן המים משיתיהו. והוא הדין כאן: וירד ה׳ וגו׳, בחשבו: הן עם אחד וגו׳, ולפיכך הבה נרדה, כדאי שארד.
ועוד אפשר להוסיף, שהמלה וירד אינה אלא נוסחה רגילה לציין את ההתערבות האלהית בענייני בני אדם, וכבר היו הכנענים משתמשים בה או בכיוצא בה (בלוח האוגריתי I K, שו׳ 35–36: ובחלמה אִל ירד, כלומר: ובחלומו [של המלך כרת] אַל יָרַד). ובכל מקום שיש לפנינו נוסחאות רגילות וקבועות במסורת הספרותית אין לנו לדייק יותר מדי בהוראתן המילולית.
ונבלה שם שפתם. ונבטל על ידי כך את התנאי המוקדם המאפשר את הצלחת עבודתם.
על חזרת תואר הפועל שָׁם כמה פעמים בסיפור זה, אפילו במקומות שבהם נראה מיותר, כמו כאן ועל משחק המלים שבינו ובין שֵׁם, עיין למעלה בהקדמה, עמ׳ 159.
אשר לא ישמעו. באופן שלא יבינו.
אין הכתוב מספר במפורש על ביצוע החלטתו של ה׳ בדבר בלבול שפתם של בני אדם. מובן מאליו שנתבצעה, וכך נהוג כמה פעמים במקרים דומים לזה, גם בשירה האֶפּית, וגם בפרוזה הסיפורית.