ויקח תרח וגו׳. יש כאן נוסחה קבועה בסגנון המקראי. כשבא הכתוב להגיד, שמי שהוא יצא ממקום מושבו עם כל משפחתו כדי להשתקע במקום אחר או לגור בו לזמן ממושך, משתמש הוא בנוסחה זו: ויקח פלוני (ראש המשפחה) את פלוני ואת אלמוני (בני משפחתו) ואת קניין פלוני ואת קניין אלמוני (למשל מקנהו ובהמתו ורכושו וכיוצא באלה) וילך וכו׳ וכו׳. כך כתוב כאן על תרח; וכך כתוב על אברם (י״ב, ה׳): ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען וגו׳; וכן על עשיו (ל״ו, ו׳): ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך וגו׳; וכן על יעקב ובניו (מ״ו, ו׳): ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו. מצדדי תורת התעודות חושבים נוסחה זו לרכוש מיוחד של המקור P, וזה קשה אף לפי שיטתם, שהרי כיוצא בה כתוב בשמות י״ח, ב׳–ד׳ (ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה ואת שני בניה וגו׳). שהם מייחסים ל־E. ועוד מכיון שאין להפריד את צורת הסיפור מצורת הציווי, הנמצא בבראשית י״ט, ט״ו (קח את אשתך ואת שתי בנותיך וגו׳), שהם מייחסים ל־J. האמת היא שנוסחה זו למקרים כאלה שייכת למסורת הספרותית הקדומה של ארץ כנען, כמו שאנו למדים מכתבי אוגרית. בעלילה האוגריתית על בעל אלהי השמים, משיב הרוח ומוריד הגשם, מסופר ששלח מֹת אלהי שאוֹל דברי איום לבעל אחיו והגיד לו על ידי משולחיו שעוד מעט וימיתהו ויכריחוהו לרדת אליו שאולה. הוא וכל אשר לו; ואלה דבריו (לוח I*AB ה׳, 6–13): ואתה קח את ענניך, את רוחותיך, את מרכבותיך, ואת מטרותיך, אִתְּך שבעת משרתיך ושמונת חזיריך, אִתְּך פדרי בת אַר, אִתְּךָ תטלי בת רב (נשיו של בעל), אז תתן את פניך לתוך מערת כנכני, וגו׳. ובלוח אחר מלוחות אוגרית (BH. א׳. 17–22) באות בצורה דומה דברי אַל אבי האלים כשהוא מגרש את האָמה של אשרה אשתו. הנוסחה עברה אפוא בירושה, יחד עם כל האוצר של המסורת הספרותית של ימי קדם, מן הכנענים אל בני ישראל, וכמובן לא אל סופר מסויים ולא אל סוג מסויים של סופרים, אלא אל כל סופרי ישראל בשווה.
את אברם בנו. קשה לכאורה הדבר, שאין כאן זכר לנחור. בכתבי יד אחדים של תרגום השבעים כתוב, אחר את אברם: χαί τòν Ναχώρ (ואת נחור); אבל ברור הדבר, שאין זו אלא תוספת שהוסיפו הסופרים כדי לבטל את הקושיה. שהרי אחר שמו של נחור נשאר היחיד בנו. בתורת השומרונים כתוב: ואת אברם בנו ואת שרי ואת מלכה כלותיו אשת אברם ונחור בניו, והסגנון הגרוע מוכיח שאין כאן נוסח מקורי. בעלי תורת התעודות מנסים לתרץ את הקושיה באמרם שהמקור P, שאליו הם מייחסים פסוק זה, אינו מדבר אחר כך על ישיבתו של נחור בחרן. אבל הקושיה במקומה עומדת, גם בתוך תחומו של P: נחור נזכר כיתר האחים בפס׳ כ״ו–כ״ז המיוחסים ל־P, וכאן היה לו לכָּתוּב לספר מה שקרה לו כמו שמספר מה שקרה לאחיו. אם הוציאו אביו אתו מאור כשדים, היה לו להזכירו עם יתר היוצאים, ואם נשאר הוא לבדו שם, היה לו לאמור שהוא לבדו נשאר. כנראה יש לפתור את הבעיה בדרך אחרת, כמו שיתברר להלן.
ואת לוט בן הרן בן בנו. המתרגמים והמפרשים לא הבינו צירוף זה על בוריו. רבים תרגמו, החל מן השבעים,
χαί τòν Λώτ7״Δώτ" – הערת פרויקט בן־יהודה. υίòν Άρράν, υίòν τοū υίοū αủτοū; und Lot, Sohn Harans, seines Sohnes Sohn; and Lot, the son of Haran, his son's son.
אבל לאחר הפרט בן הרן לא היה מן הראוי להוסיף את הכלל בן בנו. ואילו היתה הכוונה לציין בדיוק את דרגת קרבתו של לוט לתרח, מספיק היה להגיד; ואת לוט בן הרן בנו. אחרים הוסיפו בתרגומיהם מלה של פירוש: ואת לוט בן הרן, כלומר בן בנו, אבל מלה שכזו איננה במקור. אחרים תרגמו תרגום חופשי, למשל: und Lot, seines Sohnes Haran Sohn (גונקל), או: und Lot, den Sohn seines Sohnes Haran (קניג), או כיוצא בזה. אבל תרגומים חפשים אלו אינם הולמים את המקור, ומוכיחים שהמתרגמים לא הבינו את המקור. האמת היא, שהצירוף בן בנו כאן אינו מורה אלא על מושג אחד ואחיד, ופירושו: נכדו, כמו שאנו מוצאים בכתובות פיניקיות: פלוני בן פלוני בן בן פלוני, כלומר פלוני בן פלוני ונכד פלוני (וכן באכדית המלה המורכבת binbini פירושה נכד). והצירוף לוט בן הרן אינו אלא שמו המלא של לוט. לפי זה כוונת הכתוב היא: ואת לוט־בן־הרן נכדו.
ויצאו אתם. גם זה קשה לכאורה: מי יצא עם מי? רבים מתקנים, על סמך תורת השומרונים ותרגום השבעים והתרגומים הלטיניים: וַיּוֹצֵא אֹתָם; אחרים על סמך התרגום הסורי: וַיֵצֵא אִתָּם; ואחרים, בדרך השערה: ויצאו אִתּוֹ. אבל אין תיקונים אלו מתקבלים על הדעת: הראשון מפני שלא היה מן הראוי להגיד שתרח הוציא את בני ביתו מבלי להגיד שגם הוא יצא; השני מפני שתרח היה ראש המשפחה ומנהיגה, ולא הוא יצא אתם אלא הם יצאו אתו; והשלישי מפני שגם תרח יצא, וגם הוא כלול בנושא של הפועל ויצאו, ולפיכך לא היה אפשר להוסיף אִתּוֹ אחר ויצאו, כשם שאינו נמצא בפסוק הדומה י״ב, ה׳.
כדי להבין את הכתוב, עלינו לשים לב לאותו הפסוק הדומה, י״ב, ה׳. הדמיון שבין שני הכתובים, לא רק בנוסחה, אלא גם בשמות הפרטים וביתר הביטויים מורה על יחס פנימי שביניהם, ובא כאילו להשמיענו שכבר לפני צאתם מחרן, וכבר בהיות המשפחה עדיין באור כשדים, היו אברם ושרי ולוט קשורים קשר הדוק זה בזה, ומהווים מעין חוג מיוחד בתוך החוג הכללי של המשפחה. ולא לחנם נאמר בפסוק זה ללכת ארצה כנען כמו שנאמר שם. כנראה מתכוון הכתוב להגיד שכבר בתחילה, בשבתם עדיין באור כשדים, עלה במחשבתם של אברם ושרי ולוט ללכת אל ארץ כנען, והשפיעו על תרח ועל יתר בני המשפחה עד כדי כך, שכולם יצאו אתם מתוך כוונה ללכת יחדיו אל מחוז חפצם. נסעו דרך ה״קשת הפוריה״, וכשהגיעו, באמצע הדרך, לחרן, נתעכבו שם ולא המשיכו ללכת. רק חוגו של אברם, לאחר זמן מה, המשיך את דרכו והגיע למטרה המכוונת מראש, כמו שיסופר בפסוקים הראשונים של פרק י״ב.
לפי זה, כך הוא שיעור הפסוק: ויקח תרח, ראש המשפחה, את אברם בנו ואת שרי ולוט הקשורים אתו במיוחד, ויצאו כל בני המשפחה אִתָּם, כלומר את אברהם ואת שרי ואת לוט, ללכת אִתָּם, לפי יזמתם, אל ארץ כנען, אבל כשהגיעו לחרן נתיישבו שם. הביטוי ויצאו אתם, שהיה קשה לכאורה, מתבאר כך בקלות. ואף חסרון הזכרה מפורשת של נחור ומלכה מתבארת בדרך זו: כלולים הם, כמו כל יתר הנספחים לבית תרח, בנושא הכללי של הפועל יצאו. לא היה מן הצורך להזכיר את כולם בפרטות, מכיון שהמשך הסיפור לא יטפל בהם, אלא רק באברם ושרי ולוט: רק שמותיהם של אלה, גיבורי הפרשיות הבאות ויוזמי הנסיעה, מודגשים במיוחד.
ללכת ארצה כנען. עיין מה שכתבתי למעלה, על המלים ויצאו אתם. בהשפעת אברם וחוגו, הרגישו אף תרח ויתר בני המשפחה מעין דחיפה פנימית, לא חזקה כל צרכה ולא ברורה כל צרכה, לאותו הכיוון הרוחני שאליו התכוון אברם בכל לבבו ובכל נפשו. אבל הם לא הצליחו להתגבר בהחלט על כוח משיכתה של עבודת האלילים ולא עלה בידם לצאת מתחום האלילות: נסעו אמנם, אבל נשארו באמצע הדרך. גם על אברם וסיעתו נאמר (י״ב, ה׳) ויצאו ללכת ארצה כנען, כדוגמת מה שנאמר כאן, אבל שם ממשיך הכתוב ומגיד: ויבאו ארצה כנען, כלומר שכאשר התכוונו לעשות כך עשו, ואילו כאן נאמר: ויבאו עד חרן וישבו שם.