פיסקה שלישית: בני שם
ולשם יֻלד גם הוא. על בני שם מדובר באחרונה, כאמור, מכיון שהם החשובים ביותר לתולדות עם ישראל, ומכיון שהמשך הספר ידבר על תולדות בני שם, ואחר כך כל התורה תדבר על בני ישראל, שהם מבני בניו של שם. על שיטה זו עיין למעלה, בפירוש על פס׳ ו׳.
דווקא מפני חשיבותו המיוחדת של שם לא הסתפק הכתוב בביטוי פשוט כגון ובני שם לפתיחת הפיסקה, כמו שנאמר למעלה בני יפת, ובני חם, אלא הקדים לרשימת בני שם את כל הפסוק הזה, כעין פתיחה חגיגית, המביאה יחד עם שמו של שם גם את כל כינוייו.
אבי כל בני עבר. כלומר: אבי אבותיהם הראשון של כל העמים הנכללים בשם בני עבר או עברים, ובתוכם בני ישראל. הכינוי עברי ובריבוי עברים, בא במקרא ביחוד כשם הניתן לבני ישראל ולאבותיהם מפי הגויים או כשם שהם נותנים לעצמם כשהם מדברים עם הגויים (בראשית י״ד, י״ג: אברם העברי, לגבי הפליט; וכן כמה פעמים בסיפורים על יוסף ועל בני ישראל במצרים וכן ביונה א׳, ט׳). אין כאן המקום לדון על השאלה המסובכת של היחס שבין הכינוי עברי לבין הכינויים חַ׳בִּרֻ או חַפִּרֻ באכדית ולבין הכינויים הדומים (בעי״ן בתחילה, ואחר כך בפ״א במקום בי״ת) במצרית ובאוגריתית. כינויים אלו שבלשונות הגויים מורים על מעמד מסויים של בני אדם בחברה של המזרח הקדמון.
אחי יפת הגדול. אין פירושו של ביטוי זה: אחיו הגדול של יפת, אלא: אחיו של יפת, שהוא הגדול, הבכור. והוא כינוי של שם, וחלק משמו, לפי השיטה הקדומה של הפראטריארכאט או משטר האח הגדול. לפי שיטה זו נקראים בני אדם על שם האח הבכור כמו שלפי שיטת הפּאטריארכאט או משטר האב נקראים על שם האב (פלוני בן פלוני). עיקבותיה של שיטה זו ניכרים בכמה מקומות במקרא (עיין, למשל, בראשית כ״ב, כ״א: את עוץ בכורו ואת בוז אחיו; כ״ח, ח׳: את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות; שמות ו׳, כ״ג: את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון; ט״ו, כ׳: מרים הנביאה אחות אהרן, וכאלה; והשווה גם להלן, פס׳ כ״ה: ושם אחיו יקטן).