ויהי גבול הכנעני וגו׳. הרבה נתלבטו המפרשים בפירוש פסוק זה. וכנראה לא יכלו לעמוד על פירושו הנכון מפני שלא שמו לב אל עיקר כוונתו, שהוא לציין מעכשיו את גבולות ארץ כנען המובטחת לישראל כמו שיסופר להלן. רק בשים לב לכך נוכל להבין את הכתוב על בוריו: אין כאן ידיעות גיאוגרפית אובייקטיביות, לשם למדנות גרידא, אלא חוליה בשלשלת האחידה של פרשיות ס׳ בראשית. הגבולות רשומים כאן ובמקומות אחרים (ביחוד כדאי לציין במדבר ל״ד, א׳–י״ב: ארץ כנען לגבולותיה וגו׳) בהתאם לגבולות הפרובינציה המצרית המכונה בשם כנען.
מצידֹן. כשם שהתחילה הגיניאלוגיה מצידון )פס׳ ט״ו), כך מתחיל כאן תיאור הגבולות מצידון, והוא הגבול הצפוני. ברור הדבר, שאין הכוונה לעיר צידון עצמה, אלא לארץ צידון בכלל, כלומר לארץ פיניקיה, שהרי כבר נזכרו מקומות הנמצאים בצפון לעיר צידון, כגון ארוד ועוד. עד היכן מגיעה ארץ פיניקיה לפי תפיסה זו, יוצא מן השם החמתי שבפס׳ י״ז, הרומז כאמור לנקודה המרכזית בגבול האידיאלי של ארץ ישראל מצד צפון, הידועה בשם לבוא חמת (השווה גם יהושע י״ג, ה׳, ושופטים ג׳, ג׳), והיא כשבעים ק״מ מצפון לדמשק. ובסיפור על מסעו הצבאי של אברהם נאמר שהוא הגיע עד חובה אשר משמאל, כלומר מצפון לדמשק (בראשית י״ד, ט״ו, ועיין בפירושי שם לכשיתפרסם).
באכה גררה עד עזה. רגילים להבין את המלה באכה, כאן ובחלק השני של הפסוק, כאילו תהיה הוראת הבכיוון ל־: בכיוון לגרד, כלומר בדרום־מערב, מגיע גבול הכנעני עד עזה, ובכיוון לסדום ועמורה וגו׳, כלומר בדרום־מזרח, מגיע הוא עד לשע. אבל כנראה אין זה נכון. המלה באכה אינה אלא קיצור של הצירוף עד באכ(ה), או בכתיב יותר מלא עד בואכ(ה), המציין לא רק את הכיוון בלבד, אלא גם, ובעיקר, את הנקודה הסופית של הפעולה או של המצב. די להזכיר כתובים מעין שופטים ו׳, ד׳: וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה, או מלכים א י,ח, מ״ו: וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה. ולפעמים באה המלה בלי עד לפניה. לא רק במקרים כמו אלה שבפסוק זה, המוסיפים עוד ציון מקום אחר במלה עד, אלא אפילו בלי סיבה זו, למשל בפס׳ ל׳ של פרק זה: באכה ספרה הר הקדם, או בבראשית י״ג, י׳: כי כלה משקה, לפני שחת ה׳ את סדֹם ואת עמֹרה, כגן ה׳ כארץ מצרים, באכה צֹער. וכן כאן: בפנים הארץ משתרע גבול הכנעני עד שאתה בא לגרר, ועד בכלל, ועל חוף הים הוא מגיע עד עזה, התחנה האחרונה בדרך מצרימה, עד בכלל (מדרום לעזה ישבו, כאמור, הכפתורים בשירות הממלכה המצרית). אמנם נתיישבו פלשתים בגרר ובסביבותיה והשתלטו עליהן, אבל בזה לא פקעה זכותם של הכנענים אדוני הארץ מלפנים, ושל בני ישראל העתידים לרשת את זכויותיהם, כפי ההצהרה החגיגית שבשמות ו׳, ד׳: וגם הקימותי את בריתי אתם [את האבות] לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. ודוקא על גרר ועל ארץ פלשתים הודגש וחזר והודגש שאברהם גר שם (בראשית כ׳, א׳: ויגד בגרר; כ״א, ל״ד: ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים), ועל יצחק כתוב, שבהיותו בגרר נאמר לו מפי הגבורה (כ״ו, ג׳): גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, ועוד (פס׳ ד׳): ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. ועוד יש לשים לב לסימני מזכרת לאלהי ישראל שנקבעו באותה הארץ בידי אברהם (כ״א, ל״ג: ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם) ובידי יצחק (כ״ו, כ״ה: ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה׳), וכן לחפירת הבארות שם ולעקשנות בהחזקת בעלותן (כ״א, כ״ה–ל״ב; כ״ו, ט״ו–ל״ג), וגם לעבודה החקלאית של יצחק שם (כ״ו, י״ב). עוד יותר: פסוק זה מתאים בדיוק, כמו שייראה בבירור בשורות הבאות, למה שמסופר על אברהם בהמשך הספר.
קביעת מקומה של עיר גרר שנויה במחלוקת. אבל אין לנו צורך להיכנס כאן אל מחלוקת זו, מכיון שכאן אין השם גרר מורה על העיר עצמה, אלא על כל ארץ גרר, כלומר על האיזור הגובל עם מצרים (גרינץ, בתרביץ, י״ט [תש״ח], עמ׳ 64).
באכה סדֹמה ועמֹרה ואדמה וצבֹים עד לשע. גם כאן אין לפרש כדרך הפירוש הרגיל: בכיוון סדום ועמורה וגו׳, אלא: עד לכלול את האיזור של ארבע הערים האלה (צירוף שמותיהן מציין את כל האיזור בכללותו, ומשמש כמושג אחד ואחיד), ומשם עד לשע, ועד בכלל. ארבע הערים הן ערי הככר, הסמוכות לים המלח. בעיה מסובכת היא בעית קביעת מקומן, אם מצפון לים המלח או מדרום לו, ובבעיה זו נטפל להלן בהמשך פירושנו לס׳ בראשית, פסוק זה, הבא להגיד שעד שם הגיע גבול הכנעני, מסייע לדעה שהיו בדרום, כי מן הסתם היה כל הככר כלול בתוך הגבול. עוד מוסיף הכתוב ואומר שהיה הגבול משתרע עוד הלאה, עד לשע. עיר זו אינה ידועה לנו ממקום אחר, ואי אפשר לזהותה. ההצעות שהוצעו לשם זה אין להן על מה שתסמוכנה, והתיקונים שגם כן הוצעו (לשם, ליש, לעש, צער) על אחת כמה וכמה. כנראה הכוונה למקום קיצוני, מהלאה לצוער. מדברי הכתוב שלהלן (י״ג, י׳): כגן ה׳ כארץ מצרים באכה צֹער, יוצא שעד צוער היתה מגעת האדמה המבורכת בפוריות. וכנראה היה היישוב הכנעני נמשך עוד הלאה, עד מקום מסוים הנקרא בשם לשע, אולי בקצה המדבר, הכתוב מציין כאן את הנקודה הקיצונית ממזרח, על יד המדבר, כמו שהחלק הראשון של הפסוק מציין את הנקודה הקיצונה מצד מערב, על חוף הים.
כל זה מתאים למסופר להלן בס׳ בראשית. במעשה פרידת לוט מעל אברהם נאמר (י״ג, י׳–י״ב): וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה, לפני שחת ה׳ את סדֹם ואת עמֹרה... ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן... ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדֹם. אם כן אפוא, נמצאו שניהם, אברהם ולוט, לפני פרידתם, במקום שממנו היה אפשר לראות את ערי הככר. ואחרי הפרידה אמר ה׳ לאברהם (שם, פס׳ י״ד–ט״ו): שא נא עייניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. מכאן שערי הככר, הנראות ממקום שאברהם היה שם, כלולות היו בתחום ארץ היעוד. ועוד כתוב בפרק י״ד שניצח אברהם את מלכי המזרח לאחר שכבשו את סדום ויתר ערי הככר, ולפיכך זכות הקניין שהם רכשו להם בכיבושם עברה לידי אברהם בנצחונו, ונשארה קיימת לזכות קניין אידיאלי על אותו האיזור (אף על פי שהערים עצמן נהפכו ונשמדו) לאברהם ולזרעו לדורי דורות.
גם הקשר שבין ערי הככר שבמזרח ובין ארץ גרר שבמערב נמצא בסיפורים על אברהם כמו שנמצא בפסוק זה. כתוב להלן (כ׳, א׳): ויסע משם אברהם ארצה הנגב... ויגר בגרר. משם, כלומר במקום קרוב לערי הככר, שממנה היה אפשר לראותן (י״ט, כ״ח: וישקף על פניה סדֹם ועמֹרה ועל כל פני ארץ הככר, וירא והנה עלה קיטֹר הארץ כקיטֹר הכבשן). מאותו המקום, סוף הגבול מצד מזרח, עבר אברהם לגור בגרר, סוף הגבול מצד מערב, ובזה קבע את זכויות זרעו על כל הארץ אשר גר בה, מן הקצה אל הקצה.