ויאמר ה׳. אין כאן אמירה למי שהוא, אלא החלטה, גמר אומר. וכן בפס׳ ו׳: גם בזה שתי הפיסקות מקבילות. – אשר לשם ה׳ בפסוק זה, עיין תורת התעודות, תש״ב, עמ׳ 35; תשי״ג, עמ׳ 34.
לא ידון רוחי באדם לעֹלם. הפירושים שנאמרו על מלים אלו רבים עד לאין סוף, וכולם דחוקים. כל ההצעות שהוצעו על סמך ההנחה שהפועל ידון נגזר משורש ע״ו או ע״י (דין או דון בעברית או دوم בערבית) נתקלות בקושי גדול מפני הניקוד בחולם, והנסיונות שנעשו כדי להסביר ניקוד זה (כעתיד מקוצר, או כמו יבוא, יאור) אינם מוצלחים ביותר. והוא הדין לתיקונים שהוצעו (ידוּם, ידוּר, ילוּן, יכּוּן, ועוד). לפי הנראה אין לגזור את המלה אלא משורש דנן. Vollers ב-ZA, כרך י״ד (1899), עמ׳ 349־356, פירש אותה על סמך הפועל האכדי danânu, להיות חזק, אבל פירוש זה אינו הולם את העניין. זה מקרוב העיר Guillaume, ב- AJSL, כרך נ״ו (1939), עמ׳ 416־415). על השורש הערבי دنّ שהוראתו בבניין הרביעי להישאר, להתקיים. על זה יש להוסיף: א) שבאכדית נמצא שורש danânu שני, המופיע בשמות ,madnanu ,dinnutu ,dinnu שהוראתם משכב או מטָה; ב) שהשם דַן, המורה על כד ששוליו חדים, ותוחבים אותו בארץ כדי שיישאר שם בהתמדה, נמצא לא רק בערבית, אלא גם באכדית, בסורית, בארמית התלמודית ואולי גם בעברית (עיין מה שכתבתי במאמרי הנ״ל, עמ׳ 42, הערה 35, על הביטוי התלמודי דן דני או דוני דני, והביבליוגרפיה שם ובהערה 36); ג) שהפועל דנן בהוראה האמורה להישאר או להתקיים בהתמדה במקום מסויים, אינו בא רק בבניין משני שיוכל להיחשב דינומינטיבי נגזר מהשם דן, אלא נמצא גם בבניין הקל בארמית התלמודית, ואולי גם בעברית (עיין מה שכתבתי שם). על סמך כל זה, ובשים לב לדבר, שלפי המסורת הפרשנית הקדומה, המשתקפת בתרגומים העתיקים, דווקא הוראה זו, להישאר בהתמדה, הריהי הוראת המלה בפסוק שלנו, נראה שלא נטעה אם נחשוב, שזהו פירושה הנכון. ואז, הכל מתבאר בקלות. אמר ה׳: רוחי, רוח החיים אשר נפחתי באפיו של אדם, לא יישאר באדם לעולם, כלומר שהבנים שנולדו מזיווגי בני האלהים עם בנות האדם, מכיון שהם בני אדם מצד אמותם, לא יהיו בני־אַלְמָוַת כאבותם, אלא ימותו בשעתם ככל בני המין האנושי.
בשגם הוא בשר. הניקוד בשגָם, הנמצא בדפוסים אחדים ובכתבי יד אחדים, אין לו על מה שיסמוך. בכתבי יד של בן־אשר הניקוד הוא בשגַם. כל הפירושים הנוסדים על הניקוד בקמץ (בשגגתם) לא רק שאינם הולמים את העניין, אלא שאינם מתאימים אף לצורה הדקדוקית של המלה. גם בנוגע למלה זו, נראה שהפירוש הנכון הוא פירושם של התרגומים העתיקים, באשר גם. דווקא בספר בראשית נמצא פעמיים באשר בהוראת מכיון ש- (ל״ט, ט׳, כ״ג). וכאן, לשם נוי הסגנון השיריי, העדיף הכתוב את הצורה ש־, הנמצאת גם בשירתה של דבורה (שופטים ה׳, ז׳), על הצורה אשר. אילו היה כתוב באשר גם הוא בשר היה זה ביטוי פרוזאי; בשגם הוא בשר הריהו חרוז שיריי. והכוונה: לא יישאר רוחי לעולם בבנים הנולדִים מאותם הזיווגים, והשייכים לסוג האדם מצד אמותם, בשגם הוא בשר, כלומר מפני שהאדם, אף על פי שהוא עולה ממעל לדרגת בעלי החיים שבארץ, בכל זאת גם הוא בשר כמותם (על הוראתו של גם עיין הרמב״ן). אפשר אולי לפרש גם מפני שהוא בשר, אבל למרות הטעמים הפירוש האמור למעלה נראה לי יותר.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה. שני פירושים נאמרו על משפט זה: א) עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו אביא עליהם מבול (כלשונו של רש״י); ב) מידת חיי האדם על הארץ תהיה מעכשיו מאה ועשרים שנה. הפירוש הראשון אינו אפשרי, לא רק מפני שעוד לא נזכרה הרשעה של דור המבול כמו שאמרנו, אלא גם מפני שאין בהמשך הכתוב שום רמז לזה, שהמועד עבר והחוטאים לא שבו. ואשר לפירוש השני, מה עניין מידת חיי האדם לכאן לפי הפירושים הרגילים? לפי פירושי על החלק הקודם של הפסוק, הכל ברור: הם בני אדם מצד אמותם, ולפיכך לא יהיו בני־אַלְמָוֶת, מכיון שהאדם אף הוא בשר, וחייו עתידים להגיע לאט לאט לידי מצב שכזה, שמי שיאריך ימים ביותר ישיג את הגיל של מאה ועשרים שנה. כוונת הכתוב הריהי זו כנראה: הדורות הראשונים, החזקים ביותר מפני קרבתם אל המוצא האלהי, מגיעים היו כמעט לאלף שנים, יומו של הקב״ה, אבל מידת החיים הולכת ופוחתת מדור לדור, וסופה לעמוד על גבול זה, שהאיש הבריא ביותר, שלא יחלה ולא יסבול שום אסון, יוכל לחיות רק מעט יותר ממאה שנים, מאה ועשרים שנה לפי המספר העגול המסורתי. כך יהיה גורלם של כל השייכים לאנושות, גם של בני אדם הפשוטים וגם של הנולדים מנישואי התערובת של בני האלהים עם בנות האדם. –פירוש זה מתאשר כשאנו שמים לב אל הביטוי ויהיו ימי פלוני, החוזר כמה פעמים בפיסקות הקודמות. ועוד כדאי לציין שלפי הרשימה השומרית של המלכים, המלך הראשון שלאחר המבול מלך דווקא 1200 שנה.