ויקרא את שמו. מקביל לפיסקה הראשונה, פס׳ ב׳ וג׳; ועיין מה שכתבתי שם.
נח. לפי הדעה הרגילה משורש נוח, ולמרות הכתיב החסר זה נראה נכון. – לפי לוי (עיין את הביבליוגרפיה למעלה), יש אולי אלהות אמורית נָח, והיא נח המקראי.
זה ינחמנו וגו׳. נימוק זה אינו מתאים לשורש נוח. וכבר העירו רז״ל (בראשית רבה כ״ה, ב׳) שלא המדרש הוא השם ולא השם הוא המדרש, ולא הוה צריך קרא למימר אלא נח זה יניחנו, או נחמן זה ינחמנו. ואולם, כבר במקורות קדומים אנו מוצאים רמז לשורש נחם: בקטע של מהדורה חֹרית של עלילת גילגמש נקרא גיבור המבול, כנראה, בשם Nachmuliel (עיין Burrows, ב- JRAS, שנת 1925, עמ׳ 281־282). כנראה רווחות היו בישראל שתי מסורות על דבר שם הצדיק שניצול ממי המבול: לפי האחת מהן היה שמו נח, ולפי השניה היה שמו מנחם או נחמן, והתורה, לפי השיטה שכבר עמדנו עליה (הקדמה לפרשה שלישית, סע׳ 3), קיבלה את הראשונה ולא רצתה להזניח את השניה. הגירסה שבתרגום השבעים, יניחנו, נוצרה כנראה מתוך אותה הנטיה להתאמה שכבר ראינו כמה פעמים בתרגום השבעים (עיין מה שכתבתי למעלה, בהקדמה לפרשה זו, סע׳ 7). – שתי המסורות רשומות באגדה המאוחרת. כתוב בס׳ הישר, הוצאת גולדשמידט, עמ׳ י״ד: ויקרא מתושלח את שמו נח לאמר נחה האדמה ושקטה מהשחית בימיו, ולמך אביו קרא לו מנחם לאמר זה ינחמנו וגו׳. – לשם נח רומז הכתוב אחר כך כמה פעמים במשחקי מלים: ונח מצא חן (ו׳, ח׳); ותנח התבה (ח׳, ד׳); מנוח לכף רגלה (ח׳, ט׳); את ריח הניחוח (ח׳, כ״א); די בצלצול דומה במקצת. וגם כאן יש מעין משחק מלים ממין זה. הכוונה היא: למך תלה תקוות של נחמה בבנו זה, ומה שקרה אחר כך הוכיח שנָאֶה לו לבן שם זה, ואם גם בהוראה שונה ממה שקיווה אביו (עיין מה שכתבתי למעלה על השמות חוה והבל ושת). – ולשורש נחם יש הקבלה מעניינת מאד בפיסקה האחרונה (ו׳, ו׳); עיין בפירושי שם.
ממעשנו ומעצבון ידינו. כלומר: מהעבודה שלנו, ההולכת ונעשית בעצבון ידינו. יש כאן רמז למה שנאמר לו לאדם (ג׳, י״ז): ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך.
מן האדמה. הקבלה לפרשה הקודמת (ד׳, י״א, ועיין פירושי שם); לקין באה הקללה מן האדמה; ליתר בני אדם בא מן האדמה רק עצבון, והקללה שרויה רק על האדמה.
אשר אררה ה׳. על שימוש שם ה׳ בפסוק זה עיין תורת התעודות, תש״ב, עמ׳ 35; תשי״ג, עמ׳ 34.