ויתהלך חנוך את האלהים. בנוגע לחנוך משתמש הכתוב בביטויים שונים מהרגילים. במקום ויחי חנוך כתוב כאן ויתהלך חנוך את האלהים, וכן בפס׳ כ״ד, במקום וימת כתוב ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים. גם מספר שנות חייו, 365, יוצא מגדר הרגיל. כל זה מורה על אופי מיוחד ועל חשיבות מיוחדת שהיתה המסורה מיחסת לחנוך. הוא ראש הדור השביעי מאדם, ומכאן חשיבותו, ומכאן זכותו לעמדה מיוחדת במינה. כבר העירו על זה חז״ל,כשאמרו: כל השביעיים חביבים... בדורות השביעי חביב: אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך, ויתהלך חנוך את האלהים (פסיקתא דרב כהנא, הוצאת באבער, עמ׳ קנ״ד ע״ב־קנ״ה ע״א, וכן ויקרא רבה כ״ט, ט, ומקומות מקבילים).
במסורת הבבלית, המלך השביעי בשורת המלכים שלפני המבול, המקביל לפיכך לחנוך בן ירד המקראי, מצטיין כמו כן מתוך שאר המלכים. שמו Enme(n)duranna ברשימת המלכים, Enmeduranki בטכסט אחר, שייך לפולחן הכהנים המנחשים 2486) .K) ו- Εὐεδώραγχος (זוהי כנראה הגירסה הנכונה) אצל בירוסוס. הטכסט 2486 .K מספר על מלך זה כל מיני נפלאות. אמנם לקוי הטכסט בהרבה, אבל, למרות הליקויים שבו, עיקר העניין ברור; והוא שהיה Enmeduranki חביב על האלים אַנֻ, בַל, שמש ואדד, ושאֵלים אלה, או מקצתם, [קירבו אותו] לחברתם, [הושיבוהו] על כסא של זהב, ומסרו לו את סודותיהם, את סודות השמים והארץ, ונתנו בידו את לוחות האלים, את מטה הארז, ואת סוד הניחוש על ידי יציקת שמן על המים (שיטת ניחוש שהיתה ידועה גם בישראל; עיין דייכס Babylonian Oil Magic in the Talmud and in Later Jewish Literature לונדון 1913). Enmeduranki היה נחשב לאביהם של הכהנים המנחשים; אביהם במובן מורה תורתם, ואביהם גם במובן הפיסיקאלי של המלה (השווה מה שכתבתי למעלה על אבי, ד׳, כ׳); כל כהן מנחש (bârȗ) היה מתיחס ליוצאי חלציו.
כנראה אגדות דומות לאלה שהיו הבבלים מספרים על מלך זה היו מסופרות בישראל על חנוך. אבל התורה, בהתאם לשיטתה, לא אבתה לקבל אותן האגדות, הקרובות לאמונות אליליות זרות. היא טשטשה את כל היסודות המיתולוגיים, וקבעה כיצד יש להבין לפי רוחה את המסורות הקיימות על אבי הדור השביעי. פעמיים היא אומרת עליו ויתהלך חנוך את האלהים, וכנראה אין פירושו של משפט זה שווה בשתי הפעמים. הפעם הראשונה, כשהוא כתוב כאן על זמן חייו של חנוך, במקום ויחי, פירושו יוצא ברור ממה שנאמר להלן על נח (ו׳, ט׳): נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו, את האלהים התהלך נח. התקבולת מוכיחה שם שההתהלכות עם האלהים פירושה הליכה בדרכיו המוסריות של אלהים ודבקות במידות של צדיק תמים. כיצד יש לפרשה בפעם השניה, ננסה לבאר להלן. – בפס׳ כ״א נאמר ויחי ולא נאמר ויתהלך וגו׳, מכיון שבאותן השנים נכללות גם שנות ילדותו של חנוך.
אף על פי שלא נתקבלו בתורה, האגדות הקדומות על חנוך לא נשתכחו מבני ישראל. הן המשיכו את קיומן כאגדות עממיות, ובמאות האחרונות לפני ספה״נ זכו ללבוש צורה ספרותית ולתפוס מקום חשוב בספרים החיצוניים, המרבים לספר על חנוך עניינים דומים לאלה שהיו הבבלים מספרים על המלך השביעי (שמפני צדקתו נעשה מקורב לאלהות, שהועלה לשמים, שהושב לשמאל האלהים, שהראו לו לוחות השמים, שהודיעוהו חכמה נשגבה ומסתורית על כל מה שנמצא בשמים ובארץ ועל כל מה שהיה ושיהיה, שלא מת אלא שנעשה סופר לבית דין של מעלה לעולם, ועוד כאלה). מתוך אותם הספרים, שנתחברו אמנם בתקופה מאוחרת, אבל בוודאי על יסוד חומר עתיק, אפשר לקבל מושג ממה שהיתה המסורת הקדומה בישראל מספרת על חנוך לפני כתיבת התורה, והעמדה שהתורה תופסת כלפיה.
מעניין הדבר, שלאחר שהאגדות המיתולוגיות על חנוך נתקבלו בספרות החיצונית, ומתוך כך נכנסה אז בהן רוח חיים חדשה, תפסו החוגים המוסמכים והרשמיים של היהדות כלפיהן עמדה דומה לזו שתפסה התורה כלפי צורתן הקדומה ביותר. על הרוב, בחרו חכמי ישראל לעבור עליהן בשתיקה (בכל ספרות התנאים ובשני התלמודים אין זכר לחנוך); לפעמים העירו בקצרה על פשוטו של מקרא (עיין מה שהבאתי למעלה על השביעיים החביבים); ולפעמים הגיעו לידי התנגדות מפורשת, ולא רק הכחישו את אלה האומרים שחנוך לא טעם טעם מיתה (בראשית רבה כ״ה, א׳, והשווה ת״א על פס׳ כ״ד, לפי גירסתו המקורית: ארי אמית יתיה יי), אלא שדרשו את הכתוב לגנאי, ואמרו שחנוך לא נכתב בתוך ספרם של צדיקים, אלא בתוך ספרם של רשעים (בראשית רבה, שם), או לכל הפחות שחנף היה, פעמים צדיק, פעמים רשע, ואמר הקב״ה: עד שהוא צדיק אסלקנו (שם,שם).
ואולם, למרות כל ההתנגדות לא חדלו האגדות המיתולוגיות מלהיות חביבות על המון העם, ועוד המשיכו את קיומן בתוכו. ולאחר שכבר נשתכחו הספרים החיצוניים מישראל, שוב זכו אותן האגדות לידי ביטוי ספרותי, בספרות המסתורין ובמדרשים המאוחרים (עיין גם ת״י). אדרבה, מעלתו של חנוך התרוממה אז יותר ויותר, על ידי זיהויו במטטרון שר הפנים, והגיעה עד לידי כך, שיחסו לחנוך את שם ״ה׳ הקטן״. סימן לעוצם חיוניותן של האגדות העממיות.
שלש מאות שנה. 60 יחידות של 60 חודש.