ואל קין ואל מנחתו לא שעה. המפרשים הציעו כמה הצעות כדי לבאר את סיבת ההתיחסות השונה למנחותיהם של שני האחים; למשל: מנחתו של קין מפרי האדמה לא היתה לרצון מפני שהאדמה היתה כבר ארורה לרגלי חטאו של אדם (הלוי); ה׳ אוהב את הרועים ואת קרבנות בהמה, ואינו חפץ באיכרים ובקרבנות פרי האדמה (גונקל); ערכם האובייקטיבי של הזבחים גדול מזה של המנחות (יעקב, וכבר אחרים לפניו); וכאלה עוד. כל ההצעות האלה מיותרות למי שחודר לתוך משמעות הכתוב בשורות הקודמות, ומוצא בהן הבחנה ברורה בין כוונתו של קין ובין כוונתו של הבל. משתקפת כאן הדעה שהקרבנות אינם לרצון אלא אם כן כוונה רצויה מלווה אותם.
כיצד ידעו שני האחים ששעה ה׳ אל הבל ואל מנחתו, ושאל קין ואל מנחתו לא שעה? לפי תרגומו היווני של תיאודוטיון ἐνεπύρισεν, ירדה אש מן השמים וליחכה את מנחתו של הבל ולא את זו של קין, וכך אנו קוראים גם במדרשי אגדה מאוחרים ואצל כמה מפרשים מימי הביניים. אחרים חשבו שהכתוב רומז לגילוייו של ה׳ לשני האחים (סקינר, יעקב). לפי גונקל הכוונה לאיזה סימן שניתן בקרבנות עצמם מעין הראיה בכבד או כיוצא בה. יותר טוב להבין את הכתוב כמו שהציע Brock-Utne במאמרו הנ״ל, עמ׳ 210־211, כלומר שאחר הקרבת המנחות נתן ה׳ ברכה ופוריות לצאנו של הבל ולא לשדהו של קין.
ויחר לקין מאד. כלומר: ויתעצב אל לבו; השווה ל״ד, ז׳: ויתעצבו האנשים, ויחר להם מאד.
ויפלו פניו. כבש פניו בקרקע, כאיש מתעצב ומדוכא.