כי שבעתים יֻקם קין. כמובן יש כאן רמז לדבר ה׳ שבפס׳ ט״ו, אבל כנראה בהוראה שונה מהוראתם שם. המלה יֻקם בפי שופט הצדק משמשת, כמו שראינו, כלשון עונש משפטי, אבל למך תופס אותה בהוראה של נקמה אישית: על אבי אבותי נאמר שיֻקם שבעתים, אבל אני אנָקם מאויבי שבעים ושבעה; כל הפוגע בי פגיעה כל שהיא מתחייב בנפשו.
שבעים ושבעה. כלומר: פי שבעים ושבעה. המספָר לאו דוקא, כמובן. שבעתים פירושו במידה שלמה (עיין למעלה, על פס׳ ט״ו); שבעים ושבעה פירושו במידה גדושה, למעלה מן המידה, על אחת כמה וכמה. גם הכנענים היו משתמשים בביטוי זה לשם הגזמה, וכדי להגזים עוד יותר היו מוסיפים עליו ואומרים: שמונים ושמונה. כך, למשל כתוב בלוח I* AB משירי אוגרית, עמ׳ ב׳, שו׳ 19־21: שכב עמנה שבע לשבעם, תש[ע]לי ת׳מן לת׳מנים, כלומר (כך תרגמתי בתרביץ, י״ב עמ׳ 177): שכב עמה שבעים ושבעה, היא נבעלה שמונים ושמונה. והשווה גם לוח II AB, עמ׳ ז׳, שו׳ 9־10. – כשם שלמך בן מתושאל, דור שביעי לאדם, קשור במיוחד במספר שבע, כך חוזר במיוחד מספר שבע בקשר ללמך בן מתושלח, דור שביעי לאנוש (שם אנוש מקביל לשם אדם כידוע); כתוב עליו להלן (ה׳, ל״א) ששנות חייו היו שבע מאות ושבעים ושבע. ועוד עיין על זה להלן.
כך מסתיים מה שמגידה התורה על בניו ועל בני בניו של קין. לאחר שהזכירה את החידושים שהם חידשו בתרבות האנושית, מביאה היא את שירו של למך, המוכיח שעל יד ההתקדמות החומרית לא היתה מורגשת התקדמות מוסרית. לא רק זה בלבד, שהחמס היה שורר בעולם, אלא שדווקא במעשי החמס היו אותם הדורות מתפארים. דווקא המידות המגונות מבחינה מוסרית, השנואות בעיני ה׳, היו נחשבות למעֲלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט. כל ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי המידות הטובות בדרכי המוסר, ואינם יכולים לשמש תריס בפני הפורענות. יש כאן לפנינו מעין הקדמה לגזרת המבול.