פיסקה חמישית: שירו של למך.
עדה וצלה. המשקל מוכיח, שמלים אלה שייכות לשיר ממש, ואין נכון להתחיל את דברי השיר, כמו שאחרים הציעו, במלה שמען.
שמען קולי – האזנה אמרתי. לשם קביעת דרכי המליצה המסורתית בספרות המקראית כדאי לציין: א) שזוג הפעלים שמע־האזין רגיל לבוא לעתים תכופות בתחילת השיר או הנאום לשם הזמנה להקשיב לדברי המשורר או הנואם, או בתחילת התפילה לבקש מאת האלהים שיואיל לשמוע בקולו של המתפלל (על ״קריאות״ כאלה בכלל עיין ילין, כתבים נבחרים, כרך ב׳, ירושלים תרצ״ט, עמ׳ 1־2); ב) שגם שתי המלים המקבילות זו לזו קול – אמרה מהוות זוג קבוע במסורת הספרותית. לפעמים באים שני הזוגות יחד גם במקומות אחרים כמו בפסוקנו; כתוב בישעיהו כ״ח, כ״ג: האזינו ושמעו קולי, הקשיבו ושמעו אמרתי; ושם ל״ב, ט׳: נשים שאננות קֹמנה שמענה קולי, בנות בוטחות האזנה אמרתי. עוד יש פסוקים דומים: למשל תהלים י״ז, ו׳: הט אזנך לי שמע אמרתי, וירמי׳ ט׳, י״ט: כי שמענה נשים דבר ה׳, ותקח אזנכם דבר פיו. עוד דוגמאות של הזוג שמע – האזין: במדבר כ״ג י״ח: קום בלק ושמע, האזינה עדי בנו צפור; דברים ל״ב, א׳: האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי (ושם פס ב׳: אמרתי); שופטים ה׳, ג׳: שמעו מלכים, האזינו רוזנים; ישעיהו א׳, ב׳: שמעו שמים והאזיני ארץ; שם, פס׳ י׳: שמעו דבר ה׳ קציני סדום, האזינו תורת אלהינו עם עמורה: הושע ה, א׳: שמעו זאת הכהנים... ובית המלך האזינו; יואל א׳, ב׳: שמעו זאת הזקנים, והאזינו כל יושבי הארץ; תהלים מ״ט, ב׳: שמעו זאת כל העמים, האזינו כל יושבי חלד; שם נ״ד, ד׳: אלהים שמע תפלתי, האזינה לאמרי פי; שם פ״ד, ט׳: ה׳ אלהי צבאות שמעה תפלתי, האזינה אלהי יעקב סלה; שם קמ״ג, א׳: ה׳ שמע תפלתי, האזינה אל תחנוני; איוב ל״ד ב׳: שמעו חכמים מלי, ויודעים האזינו לי. וכיוצא בזה באכדית (Albright, ב-JBL, כרך נ״ט [1940], עמ׳ 304). באוגריתית נמצא הזוג שמע – בין, למשל בלוח II AB, עמ׳ ה, שו׳ 121־122: שמע לאַלאִין בעל, בן לרכב ערפת, כלומר: שמע אלאין בעל, הבן, רוכב ערבות. הזוג קול – אמרה היה משמש גם בהזדמנויות אחרות; עיין למשל, ישעיהו כ״ט, ד׳: והיה כאוב מארץ קולך, ומעפר אמרתך תצפצף.
כי. לשם מה באה מלה זו, שנוי במחלוקת. חשבו שהיא באה: א) להצעת שאלה; ב) להצעת הדיבור הישר; ג) לדרישת תשומת לב, מעין הִנֵה; ד) להבעת נימוק למה שקדם. הדעה האחרונה עדיפה: ראוי לכן שתשמענה לי, מכיון שאיש הרגתי וגו׳. ואפשר גם כן: שמענה את הדבר הזה, שאיש הרגתי וגו׳.
איש הרגתי לפצעי וילד לחבֻּרתי. במלים אלה נתלו תילי תילים של פירושים שונים, החל מהדרוש הידוע על הריגת קין ותובל קין, וכלה בהשערות החדשות, כגון זו הרואה בדברי למך מעין ״שיר חרב״, המביע הערצה לפעולתם של כלי הנשק שנוצרו בידי תובל קין, או זו שעל פיה שר למך שיר זה בשובו מן המלחמה חמוץ בגדים מדמי אויביו, או זו של אלה החושבים שיש כאן שיר התפארות כללית (הרגתי = רגיל אני להרוג). אין מן הצורך להזכיר את כל ההשערות אחת לאחת ולדון עליהן. ננסה להגיע לידי הבנת הפסוק באופן שיטתי.
במסורת הקדומה היה שיר זה קשור, כנראה, בסיפור מעשה מסויים: הפועל הרגתי בעבר מורה על מעשה שהיה. התורה עברה על מעשה זה בשתיקה, הסתפקה בהבאת השיר לבדו: זאת אומרת שהמעשה לא היה חשוב למטרתה, והשיר היה מספיק לה. לפיכך אין לנו להוציא את פירושנו אלא מתוך העיון המפורט בדברי השיר. מה היה המעשה המהווה את הרקע העובדתי של השיר, נוכל אולי ללמוד, בקוויו הכלליים, מתוך עיון זה. את הפרטים לא נוכל לנחש, ובכל אופן אינם חשובים לנו, מכיון שהכתוב לא חש להזכירם. – המלים איש ו־ילד נתונות בתחילת המשפט, כלומר שהן מודגשות (סדר הפוך במ״ט, ו׳: כי באפם הרגו איש): ממש איש הרגתי לפצעי, ממש ילד הרגתי לחבורתי. איש, כלומר: גבור מלחמה; ילד, כלומר: נער, בחור, לא זקן שכוחו תש, אלא צעיר במלוא גבורתו. כנראה, אין שתי נפשות במשמע: הילד אינו אלא האיש, לפי כללי התקבולת כך כתוב, למשל, במ״ט, י״א: אוסרי לגפן עירֹה ולשׂרקה בני אתונו, ואין בני אתונו אלא עירה; וכיוצא בזה כמה פעמים במקרא. והוא הדין בשירה השמית בכלל, גם מחוץ למקרא. אנו קוראים למשל, בלוח I* AB משירי אוגרית, עמ׳ ה׳ שו׳ 18־19: ויאהב [בעל] עגלה בדבר, פרה בשדה שחלממת, וברור הדבר, שהעגלה והפרה אחת הן. – את המלים לפצעי ולחבֻּרתי נוהגים לפרש: כדי להינקם מהפצע והחבורה שקיבלתי. לכאורה פירוש זה נראה נכון, מכיון שבפס׳ כ״ד מדובר דווקא על נקמה. אבל נימוק זה אינו מכריע: אפשר הדבר, שפסוק זה לא בא אלא להגיד על ההריגה סתם, ושרק אחר כך, בפס׳ כ״ד, יאמר למך שכך עשה מפני שהוא רגיל להינקם מאויביו. ומאידך גיסא, אין אותו הפירוש מתאים לדברי הכתוב, שהרי לא למ״ד השימוש היתה צריכה באותה ההוראה, אלא בי״ת, כמו בשמואל ב, י״ד ז׳: ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג, ועוד מפני שאין מדרכם של המתפארים להבליט את עניין המהלומות שהלמו אותם אויביהם. הוצע גם פירוש אחר: על ידי הפצע והחבורה שהטלתי בו. וגם זה קשה, מכיון שגם בהוראה זו היתה צריכה בי״ת השימוש ולא למ״ד, ומכיון שלא היה ברור מה באו המשלימים האלה, לפצעי ו־לחבורתי להוסיף על הנשוא הרגתי. כדי להבין את הכתוב, יש לשים לב לזה, שהפצעים והחבורות הם דברים שעל פי הרוב אינם גורמים למיתה, ואינם פגיעות רציניות, כמו שיוצא לנו משמות כ״א, כ״ג־כ״ה: אחר שנאמר נפש תחת נפש, וגם אחר שנאמר עין תחת עין, שן תחת שן, וגו׳, גם אחר שנאמר כויה תחת כויה, רק אז נאמר פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה. לפיכך יש להבין את למ״ד השימוש שבפסוקנו מעין הלמ״ד שבישעיהו ז׳, ט״ו: לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. שם, כמו שכתבתי למעלה, ההוראה הזמנית הפשוטה של הלמ״ד מוטלת בספק, ונראה יותר לפרש: מיד כשידע למאוס ברע ולבחור בטוב. וכאן כוונת דברי למך: ראינה, נשי, מה רבה גבורתי: די בנגיעה קלה מידי להמית איש גבור וצעיר! רק נגעתי באויבי נגיעה קלה, בקצה אצבעותי, ומיד כשהטלתי בו פצע או חבורה, מיד הרגתיו. – מעשה שהיה כך היה, בקוויו הכלליים: למך פצע בחור אחד, שהיה אויבו, והרגו. והוא מתפאר בגאוה ובגודל לבב על רצח אכזרי זה.
במלים איש הרגתי לפצעי מורגשת מעין הקבלה ניגודית למה שכתוב בתחילת הפרשה: קניתי איש את ה׳. חוה התפארה בזה, שיצרה וילדה איש; למך מתפאר בזה, שכרת חיי איש. ההתפארות הראשונה היתה את ה׳; האחרונה נגד ה׳.
זוג המלים פצע ו־חבורה רגיל גם הוא במסורת הספרותית (עיין מה שכתבתי למעלה על שמען קולי – האזנה אמרתי). השווה, מלבד הפסוק שכבר הזכרתי פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה, גם ישעי׳ א׳, ו׳: פצע וחבורה ומכה טריה, ומשלי כ׳, ל׳: חבורות פצע תמריק (תמרוק ק׳) ברע.