בוודאי גם על הדורות שבין חנוך ובין למך היתה המסורת הקדומה מספרת בפרטות; אלא שפרטים אלה לא היו, כנראה, חשובים למטרתה של התורה, ולפיכך עבר עליהם הכתוב במהירות. במהירות, אבל לא בצורה צנומה ויבשה. למרות קוצר הביטויים, בנוי פסוק זה מבנה אמנותי משוכלל, לפי כללי חלוקת הפסוקים והקבלת צלעותיהם זו לזו, וסגנונו נאה והרמוני. על שימוש המלית את בקשר לפועל סביל עיין גיז׳־קויטש, סימן 121, סע׳ 1. על ההבדל שבין ילד ו־הוליד עיין מה שכתבתי ב- La Questione della Genesi, עמ׳ 102־104, ובתורת התעודות, תש״ב, עמ׳ 42־46; תשי״ג, עמ׳ 32־34. על חזרת המלה יָלַד שלוש פעמים זו אחר זו עיין בהקדמה, סוף סע׳ 13.
האיטימולוגיה של השמות הבאים בפסוק זה מוטלת בספק. יש גם להתחשב באפשרות שאינם שמות עבריים, אלא שמאיזו לשון אחרת נגזרו, ושנשתנו פחות או יותר בשעה שלבשו צורה מתאימה ללשון העברית. על כל אחד מהם אזכיר בקצרה את מיטב הפירושים שהוצעו, ואגיד מה שנראה לי קרוב לשער.
עירד. פירשוהו מלשון בריחה (ערד בארמית ובערבית), או מלשון ערוד (איוב ל״ט, ה׳), או מלשון תוקף וחוזק (גם כן על סמך הערבית), או חשבוהו לצורה מוטעית של יֶרֶד (ה׳, ט״ו־כ׳) שנוצרה בהשפעת המלה עיר שלמעלה. – אולי יש אפשרות קצת יותר מבוססת, והיא זו. צורת השם בתרגום השבעים, Γαιδάδ, מורה על זה, שהאות הראשונה אינה עי״ן פשוטה, אלא ע׳ין, המקבילה ל-غ (ה־δ הראשונה אינה אלא טעות: דל״ת במקום רי״ש); ומכיון שהשם הערבי غرد פירושו סוכה של קנים, יש אולי לראות בכתוב שלנו, המספר על חנוך שבנה את העיר הראשונה וחינך אותה, ועל בנו הנקרא בשם המורה על סוכות של קנים, הקבלה למסורת התיאוגונית הכנענית הנזכרת אצל פילון מגבל, שעל פיה קבע שמי־מרום (כך נראית הצורה הנכונה של שמו) את צוֹר כמקום ישיבתו והמציא את הסוכות של קנים (καλύβας ἀπὸ καλάμων) ושל גמי ושל פפירוס. שני השמות חנוך ועירד מהווים לפי השערה זו זוג של שמות מקבילים זה לזה וקשורים זה בזה בהוראתם, כשם ששני השמות הבאים אחריהם, מחויאל ומתושאל, מהווים אף הם זוג של שמות דומים זה לזה בצורתם, ואולי, כמו שנראה להלן, גם בהוראתם.
מחויאל - מחייאל. בתרגום השבעים מופיע השם בנוסחאות שונות. מקבילות במקצתן למחויאל, במקצתן למחייאל, ובמקצתן למהללאל (ה׳, י״ב־י״ז). בתורתם של השומרונים באה פעמיים הצורה מחיאל. – גם על שם זה הוצעו כמה פירושים: מי שהאל מוחה אותו, מי שהאל משמין אותו, מי שהאל מכה אותו, מי שהאל מְחַיֶה אותו, ועוד. אולי אפשר לפרשו על סמך המלה האכדית makhkhû (משורש מחה, במשקל קַטּוּל), המורה על סוג מסויים של כהנים וחוזים. הצורה מחיאל (*makûhyu) יכולה להיות צורה כנענית במשקל קָטוּל; והתנועה a לאחר היו״ד אפשר לפרשה כשיור מאובן של סיום האקוזאטיב. הוראת השם תהיה לפי זה מעין כהן־האל, חוזה־האל. – בפעם השנייה כתוב מחייאל (בשתי יודי״ן להבליט את התנועה ȋ); במקום מחוי באה כאן הצורה מחי, במשקל קָטִיל, כמו נָקִי. אין נראה קרוב שמחייאל נכתב בטעות ושיש לתקן מחויאל, כמו שרבים מתקנים: שום סופר לא היה טועה טעות כל כך בולטת, המבדילה בין שתי מלים באות זו אחר זו. מוכרחים אנו לחשוב שבכוונה מלאה נכתבו שתי הצורות השונות. ואין זה מקרה בודד. אדרבה, שינויים מעין זה תלויים בשיטה כללית רגילה, המתאימה לדרכי המחשבה המזרחית ולטעם המזרחי, אף על פי שאינה מתאימה לדרכי המחשבה האירופית ולטעם האירופי. כשנמצאות שתי מסורות שונות, שתיהן מובאות זו בצד זו, כדי שלא לבטל אחת מהן. לא רק שאין להתנגד לאפשרות זו כמו שהתנגדו לה חוקרים אחדים שדנו מתוך הרגלם בדרכי המחשבה האירופית, אלא גדולה מזו: יש לחשוב שזוהי שיטה רגילה וחביבה בספרי המקרא. כל פעם שאפשר לשנות את הצורה, משתדלים לשנותה כדי להתרחק מהמונוטוניות, ושינוי זה נחשב לתפארת המליצה. גם החזרות הבאות בירושה מהשירה האֶפית שבעל פה (עיין למעלה, ד׳, ז׳־ח׳), אינן בספרים הכתובים מילוליות כל פעם שאפשר לשנות פחות או יותר את צורתן. ומה שאמרנו על הצורה ניתן להיאמר גם על התוכן. על דוגמה מעניינת של שתי מסורות שונות זו מזו בתכנן נדבר בהקדמה לפרשה הבאה; ודוגמות אחרות אפשר למצוא במספר רב עד אין סוף בספרות המקראית ובספרות התלמודית. אשר לשינויים בצורה, רבים הם במספר, די להזכיר שתי דוגמות: זו של השמות פניאל ופנואל (ל״ב, ל״א־ל״ב), וזו של הפסוקים החוזרים בסיומי הבתים במזמורי תהילים, שברוב המקרים אינם חוזרים בצורה שווה ממש, אלא משתנים קצת בצורתם כפעם בפעם.
מתושאל (בתרגום השבעים Μαθουσαλά, כלומר מתושלח). כבר הציעו לפרש שם זה על סמך המלכים האכדיות mutu, איש, sha, של, ו- ilu, אֵל, כלומר איש־האל, איש־האלהים. אבל, מכיון שלא רק השמות הידועים מת (למשל בביטוי עיר מְתִים) ו־אל, אלא גם היסוד האמצעי, sha בהוראת של, נמצאים בכנענית (עיין תרביץ, י״ב, עמ׳ 170) אין צורך לצאת מתחום הלשון הכנענית, וגם לפי לשון זו אפשר להבין את השם בהוראה האמורה. השמות מחויאל ומתושאל מקבילים איפוא זה לזה לא רק בצורתם אלא גם בהוראתם.
למך. הציעו, על סמך המלה הערבית يلمك לבארו בהוראת צעיר תקיף. אולי, בהתאם למה שראינו ביחס להוראת השמות מחויאל ומתושאל, אפשר לקשור אותו במלה המיסופוטמית lumakku, המורה על סוג מסויים של כהנים.