סידרתי למעלה חלקיו של פסוק זה בצורה העלולה להבליט את ההקבלות שבינו ובין הפסוק הקודם. שתי צלעותיו של פס׳ ג׳ מסתיימות במלים דמי אחיך ו- מן האדמה: וכאן באות, בסדר הפוך שכבר מצאנו דוגמתו כמה פעמים, שתי צלעות המסתיימות במלים מן האדמה ו־דמי אחיך. מה אנו למדים מתוך ההקבלה, נראה מיד להלן. – לבסוף, באה מלה בודדת ומודגשת דווקא על ידי בדידותה בסיום הפסוק: מידך, מיד אחיו של הנרצח.
ועתה. ביטוי זה רגיל לשמש כפתיחת המסקנה. מכיון שבאה התביעה לפני בית דיני, בהכרח מוציא בית דיני את פסק הדין שלו.
ארור אתה. לשון מארה נשמעת כאן בפעם השלישית: בתחילה נאמרה על הנחש (ג׳, י״ד), אחר כך על האדמה (ג׳, י״ז), וכאן על קין עצמו. בעבור חטאו של אדם הראשון נתקללה האדמה; בעבור חטאו של קין, החמור הרבה יותר מהראשון, החוטא עצמו נתקלל. המלה אתה מודגשת.
מן האדמה. ההקבלה שצייננו למעלה בין פסוק זה ובין הפסוק הקודם מוכיחה, שיש כאן מידה כנגד מידה ושאין להבין את הביטוי מן האדמה בפסוק זה אלא באותה ההוראה עצמה שבה הוא משמש בפסוק הקודם. לפיכך אין לפרשו, כמו שאחרים פירשוהו, יותר מן האדמה (כך, למשל, רש״י ועכשיו Sellers, ב- JAOS, כרך ג׳ [1930], עמ׳ 336), או על ידי האדמה (Michaelis ואחרים), או הרחק מן האדמה (כמעט כל פרשני זמננו), ואף אין למחוק אותו כהכפלה מן פס׳ י׳ ולסדר באופן אחר את יתר דברי הכתוב, כמו שהציע Glück ב- JPOS, כרך י״ג (1933), עמ׳ 101־102. אלא כך יש לפרשו: המארה שלך תבוא אליך מן האדמה, כשם שממנה באה אלי צעקת דמי אחיך (ראב״ע: מפאת האדמה).
אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך. כדי להבין מלים אלו על בוריין יש לשים לב אל המושגים שבהם הן קשורות, ואל הביטויים הרגילים לבוא בספרות המקראית ובספרות הכנענית להביע אותם המושגים. מלים שוות ממש נמצאות בעניין קרח ועדתו: ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם (במדבר ט״ז, ל׳). ואחר כך: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם וגו׳ (שם, פס׳ ל״ב); ועוד בדברים י״א, ו׳: אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם וגו׳, ובתהלים ק״ו, י״ז: תפתח ארץ ותבלע דתן וגו׳. ארץ תחתית, כלומר שְׁאול (במדבר שם, פס׳ ל״ג: וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה), מתוארת כבולעת את הבריות בפיה ושותה בצמא את דמיהן. כרגיל בולעת היא את הנפטרים; בליעת קרח ועדתו בעודם חיים הריהי יציאה מהכלל. בישעיהו ה׳, י״ד, כתוב: לכן הרחיבה שאול נפשה, ופערה פיה לבלי חק, וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. ובחבקוק ב׳, ה׳: אשר הרחיב כשאול נפשו, והוא כמות ולא ישבע. והשווה גם משלי כ״ז, כ׳, ול׳, ט״ו־ט״ז. עוד כתובים אחרים ופרטים אחרים על עניין זה הבאתי בידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, שנה ט׳ (תש״ב), עמ׳ 46־49; כאן איני מזכיר אלא מה שצריך לביאור הפסוק שלנו. לשם זה כדאי לציין עוד: א) שהמלה ארץ, כמו ersitu באכדית, משמשת לפעמים בהוראת שאול, וכך יש להבין לפעמים גם את המלה אדמה, הנרדפת לה, והמתחלפת בה בפרשת קרח; ב) שהמושגים האמורים קדומים הם מאד בעם ישראל, שקיבל אותם בירושה מידי הכנענים. רגילים היו הכנענים לתאר בשיריהם את מֹת אלהי המוות ומלך שאול כמזדהה במקום ממשלתו שאול, ועל מי שירד שאולה היו אומרים שנכנס לתוך פיו של מֹת וירד לתוך גרונו (עיין את המקומות משירי אוגרית שהבאתי בידיעות, שם, עמ׳ 48). באחד משירים אלה (לוח I* AB, עמ׳ א׳, שו׳ 14־22) מסופר שכך היה מֹת מתפאר על פעולותיו: פני נפש לביאה למדבר, ושאיפת סוס־ים לימים, ראמים יערגו על ברַכות, ואילָ תערוג עלי מים, ונפשי להמית, להמית, שאיפתי להמית חֳמרים; בשתי ידי הן אוכַל, הנה שבע מנות יבצעו לי, הנה כוס ימזגו לי כמו כד. הדימויים ברורים: כשם שכל חיה נכספת למה שנחוץ לה ומתאים לה לפי טבעה, כך מֹת הריהו נכסף תמיד להמית, לאסוף במספר רב גופות של מתים זו על גב זו, חמרים חמרים, המונים המונים, ואת המתים הוא בולע ואינו יודע שבעה; בשתי ידיו הוא מקרב אותם אל פיו, ואת דמם הוא שותה בכוס גדולה כמו כד. בישראל, כמובן, לפי ההכרה המונותיאיסטית הישראלית, ירד מֹת־מוות מהמדרגה של אֵל למדרגה של שֵׁד, של מלאך המוות לפי הביטוי המאוחר. ואולם, אופיו העיקרי שלו, ואופיה העיקרי של שאול ארצו, נשארו מה שהיו, כמו שיוצא בבירור מהפסוקים שהבאתי למעלה ומכמה פסוקים אחרים שהזכרתי בידיעות, במקום הנ״ל. והנה הפסוק שלנו קשור במושגים אלה ובביטויים מסורתיים אלה: קין הרג את אחיו, וארץ תחתית שמחה לקראת מעשהו, ופצתה את פיה בתאבון לשתות את דמי אחיו מידו.