ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם. את עיקר עניינו של פסוק זה פירשתי למעלה, על פס׳ ט״ז, ועיין שם. – על הניקוד לְאָדָם עיין לפס׳ י״ז.
כתנות עור. כמה דרשות נאמרו על כתנות עור, והפשט הפשוט אינו אלא כתונות עשויות מעורות בהמות או חיות, כתונות של קיימה בניגוד לחגורות של עלים (פס׳ ט׳), שאינן מתקיימות זמן רב. אין כאן סתירה לשיטה הצמחונית המרומזת גם בפרשה הקודמת (ב׳, כ״ט) וגם בפרשתנו (פס׳ י״ז־י״ט), שהרי אין הכרח לחשוב שדווקא בעורות של בהמות שנשחטו לשם אכילת בשרן הכתוב מדבר.
וילבשם. אין הכוונה, כמו שסובר יעקב, שה׳ בעצמו ובכבודו הלבישם, אלא שנתן להם את האפשרות להתלבש. וכן כתוב (שמואל ב א׳, כ״ד): בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבשכם שני עם עדנים. – המלה וילבשם מסיימת את הפיסקה בהקבלה נאה לסיומן של שתי הפיסקות הקודמות (ב׳, כ״ה: ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו; ג׳, ז׳: וידעו כי עירֻמים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת).