בזעת אפיך תאכל לחם. אף על פי שהמלה לחם תוכל להורות על כל מאכל בדרך כלל, מה שכתוב למעלה ואכלת את עשב השדה מוכיח שהכוונה כאן ללחם ממש, בהוראה המצומצמת של המלה. הביטוי בזעת אפיך, כלומר על ידי עבודה שתרבה הזעה על פניך, מביא מעין תוספת ביאור על בעצבון שבפס׳ י״ז.
עד שובך את האדמה וגו׳. לאחר שנאמר בדרך כלל כל ימי חייך חוזר הכתוב ומפרט מושג זה, וקושר אותו במה שנאמר למעלה (ב׳, ז׳): וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. אנו מתקרבים לסיום הפרשה, וההרמוניה של הסיפור דורשת שיישמע כאן מעין הד ממה שהיה כתוב בתחילתה.
כי ממנה לקחת. רצית להיות דומה לאלהים ולהתעלות ממעל לדרגתם של יצורי האדמה, אבל אין לך לשכוח שאף על פי שנוצרת בצלם, החומר שלך מן האדמה לֻקח, וכל דבר שבטבע עשוי לחזור סוף סוף למוצאו הראשון.
כי עפר אתה ואל עפר תשוב. כפל העניין במלים שונות. למעלה (ב׳, ז׳), נאמר עפר מן האדמה; וכאן, אחר שחזר הכתוב על מושג האדמה, חוזר הוא על מושג העפר. – על העניין ראה מה שכתבתי למעלה על ב׳, ז׳.
הרעיון שאין האדם אלא עפר, ושסופו לשוב אל עפר, בא לידי ביטוי בכמה פסוקים במקרא, וכולם תלויים כנראה בפסוקנו. למשל: תהלים ק״ג, י״ד: כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו; שם ק״ד, כ״ט: תוסף רוחם יגועון, ואל עפרם ישובון; איוב ד׳, י״ט: אף שוכני בתי חומר, אשר בעפר יסודם; שם י׳, ט׳: זכור נא כי כחומר עשיתני, ואל עפר תשיבני; שם ל״ד, ט״ו: יגוע כל בשר יחד, ואדם על עפר ישוב; קהלת ג׳, כ׳: הכל היה מן העפר, והכל שב אל העפר; שם י״ב, ז׳: וישוב העפר על הארץ כשהיה.
דבריו של ה׳ אלהים לאדם מגידים לו בפרטות מה פירושן של המלים מות תמות שנאמרו לו בתחילה (ב׳, י״ז). אז לא היה אפשר לו להבין את הפרטים (עיין פירושי שם); אבל עכשיו, לאחר שאכל מעץ הדעת, יכול הוא להבין, והפירוש המפורט ניתן לו.