אל האשה אמר. הזכרת האשה בפסוק הקודם שימשה מעבר לפסוק זה, המביא את דיבורו של ה׳ אלהים אל האשה.
כדי שנוכל להבין דיבור זה והדיבור שאחריו השייך לאדם, מן הצורך יהיה להקדים דברים אחדים. גזירותיו של ה׳ אלהים נראות קשות יותר מדי: וכי מפני שחטאו אדם הראשון ואשתו ייענשו גם בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות? ועוד קושיה אחרת מתעוררת לפי פירושי שהצעתי למעלה על ב׳, י״ז. שם אמרתי שכוונת התורה להגיד שאילו היו האדם ואשתו מצייתים לקול הבורא ומסתפקים במה שניתן להם, יכולים היו לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם בגן העדנים שהוכן בשבילם. במקרה זה לא היו צריכים, כמובן, לא לפרות ולרבות, ולא לפרוץ בארץ ולמלאות אותה. ואם כן הדבר, תימצא סתירה חמורה בין הפרשה הקודמת ובין פרשתנו, סתירה יותר חמורה מכל אלה שדיברתי עליהן בהקדמה (סע׳ 8־9), שהרי במעשה בראשית כתוב במלים מפורשות (א׳, כ״ח): ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואולם נדמה לי שקושיה זו, שאפשר לכאורה להקשות אותה על פירושי, מתורצת תירוץ ברור ומתקבל על הדעת אם אנו מבינים על בוריים את דיבורי ה׳ אלהים אל האשה ואל האדם. ומתוך הבנה זו תצא לנו גם כן תשובה על השאלה הראשונה שעוררנו כאן, בנוגע לגזירותיו של ה׳ אלהים על כל המין האנושי לרגלי מעשיהם של אדם הראשון ואשתו. – כבר ראינו למעלה (בהקדמה, סע׳ 8־9), ששיטת התורה בנוגע ליצירת האדם והאשה היא זאת, שבפרשה הראשונה היא מגידה בקיצור נמרץ, בהתאם למסגרתה הכללית של אותה הפרשה, את עיקר העניין בצורה הסופית שנקבעה בשלב האחרון של התהליך, זכר ונקבה ברא אותם, ובפרשה השניה, כשחוזרת היא על העניין כדי לספר אותו באריכות לכל פרטיו, מתארת היא את כל השלבים של התהליך, זה אחר זה, עד האחרון שבהם. וכך הדבר בעניין הנידון כאן: בפרשה הראשונה, שלפי מבנהָ הכללי לא היתה יכולה להקדיש לאדם אלא פסוקים אחדים בלבד, נזכר רק השלב האחרון של התהליך, השלב הקובע בברכה האלהית את גורל האנושות לדורות; וכשחוזרת התורה על העניין בפרטות בפרשה זו השניה, מזכירה היא את כל שלבי התהליך אחד לאחד, עד השלב האחרון. ומה שנוגע לשלב האחרון, שתי הפרשיות מתאימות יפה זו לזו. מכיון שבחר האדם בידיעת טוב ורע, הקשורה בחיים מוגבלים, והעדיף אותה על התמימות הפרימיטיבית הקשורה בחיי נצח, התיחס אליו ה׳ אלהים כמו שמתיחס אב בשר ודם אל בנו הקטן, החביב על לבו, שעשה איזה מעשה נגד עצת אביו, ועל ידי כך גרם נזק גדול לעצמו. מצד אחד גוער האב בבנו על שלא התנהג כפי עצתו, ומהצד השני הוא משתדל כדי לתקן את הנזק שגרם בנו לעצמו במעשהו. גזירותיו של ה׳ אלהים הנזכרות כאן אינן רק הטלת עונש, אל גם כן, ובעיקר, תקנת תיקונים לטובתו של המין האנושי במצבו החדש. מיד לאחר שאכלו מפרי העץ הרגישו שלא היה טוב לעמוד ערומים, ולפי שעה ניסו להיעזר על ידי חגורות של עלי תאנה. כמובן, לא היה זה אלא תיקון זמני ובלתי מספיק לעתיד; ועוד שבשעה שיצא האדם לעולם הרחב, מן הצורך היה לו להתכסות לא רק מפני הצנעה, אלא גם מפני הצינה וכל יתר תופעות הטבע העלולות להזיק לו, והנה ה׳ אלהים עשה לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (פס׳ כ״א). עוד יותר נחוץ היה תיקון אחר. מכיון שהפסיד האדם את האפשרות לרכוש לו חיי נצח, מן הצורך היה, כדי להבטיח את קיום המין האנושי, שתינתן לו האפשרות לפרות ולרבות. וכך גזר ה׳ אלהים. אפשרות זו קשורה אמנם בכאבים ועצבונות בשביל האשה, וזה יהי ענשה על עבירתה: הרבה ארבה עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים. בעצב אמנם, אבל תלדי בנים, וזהו, סוף סוף, העיקר. זוהי הברכה של פריה ורביה, וזוהי ההבטחה על קיום המין בעתיד: הבטחה שתתחיל להתגשם מיד, כמו שנאמר (ד׳ א׳): והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלך את קין וגו׳. עוד תיקון שלישי היה נחוץ: נתינת הפרנסה. בגן עדן היה האדם מקבל את פרנסתו בלי קושי: אדמת הגן היתה מושקית במי הנהר, בלי צורך לגשמים, ולא היה לו לאדם אלא לשלוח את ידו וללקוט מפרי האילנות כפי צרכו. כשגורש מן הגן ונכנס למרחבי הארץ, שאין מי המעיינות והנהרות מספיקים להפרותם, התחילו ברכות הגשמים, הנותנים לאדמה את פוריותה. אמנם הוצאת הלחם מן הארץ דורשת עבודת מאומצת מצד האדם, וזה יהיה ענשו על עבירתו; אמנם הגשמים פעם יורדים ופעם נעצרים, וזה יהי אמצעי ביד האלהים לשלם לו לאדם כמעשיו; אם יזכה ואם לא יזכה; ואולם אפשרות של פרנסה ניתנה לו. בעצבון תאכלנה: בעצבון אמנם, אבל על כל פנים תאכלנה; ואכלת את עשב השדה: את עשב השדה אמנם, אבל על כל פנים ואכלת; בזעת אפיך תאכל לחם: בזעת אפיך אמנם, אבל על כל פנים תאכל לחם. וגם הפעם זהו, סוף סוף העיקר.
לפי פירוש זה, נדמה שדרש חז״ל, שכל מה שמסופר כאן על האדם בעצם יום בריאתו קרה, מתאים לפשוטו של מקרא, שהרי כתוב למעלה (א׳, כ״ח־כ״ט) שברכת פריה ורביה וברכת הפרנסה ביום שישי ניתנו. אין בכתוב אף מלה אחת שתתנגד להנחה זו, ואדרבה יש אולי בביטוי לרוח היום כמו שפירשנוהו מעין רמז לזה, שהכל קרה בו ביום.
הרבה ארבה וגו׳. נאמר כאן לאשה בקצרה מה שנוגע במיוחד לה ולבנותיה. מלבד זה, כלולות הן במה שנאמר אחר כך לאדם (לא לחנם כתוב אדם ולא איש). – לא מפני איזה יחס בין העבירה ובין חיי המין, כמו שחשבו מפרשים רבים, הוטל על האשה דווקא עונש זה. מכיוון שהעונש צריך להיות מיוחד לאשה ולבנותיה אחריה, ולא משותף לגברים, מן ההכרח היה דבר מיוחד למין הנקבה. בנותיה אינן נזכרות כאן במפורש, אף על פי שלמעלה (פס׳ ט״ו) הבדיל הכתוב בין האשה ובין זרעה. גם בנוגע לאשה, כמו בנוגע לנחש, מטושטש הגבול שבין היצור הראשון כשהוא לעצמו ובין אותו היצור כסמל ליצורים הדומים לו העתידים לבוא אחריו.
עצבונך... בעצב. השורש עצב חוזר שלוש פעמים: פעמיים כאן ופעם בפס׳ י״ז, בדברי ה׳ אלהים אל האדם. חזרה כזו פירושה הדגשה, וההדגשה לא לחנם באה. כנראה יש כאן משחק מלים עם לשון עץ: בעץ חטאו ובעצב ובעצבון נענשו. היא אכלה מן העץ שנדמה לה טוב למאכל, ותאוה לעינים, ונחמד להשכיל, ונענשה בדבר לא טוב ולא ראוי להתאוות ולא נחמד, בעצבון רב, בעצב קשה, שייעשה משל בפי הבריות (ידועים הניבים מעין חיל כיולדה וכיוצא בו). ודווקא העובדה, שלא השתמש כאן הכתוב בניבים הרגילים בקשר לסבלות הלידה, כגון חבל, חיל, ציר, צרה, ובחר במלים משורש עצב, מוכיחה שבכוונה מיוחדת, כעין זו לרמוז ללשון עץ, נבחרו מלים אלו.
עצבונך והרֹנך. על הרוב רגילים לפרש עצבון הרונך (ἐν διὰ δυοῖν), אבל נראה יותר: עצבונך בכלל, וביחוד זה של הרונך, כמו: מכף כל אויביו ומכף שאול (שמואל ב כ״ב, א׳; וכן בתהלים י״ח, א׳ [ומיד שאול]. עצבונך, כלומר: ״כאבי הנשים וחלייהן יתרבו מן כאבי האדם מפני חולשת חומן הטבעי״ (אברבנאל); והרֹנך, כלומר: וביחוד בזמן ההריון תגדל חולשתן, וצריכות תהיינה לטיפול מיוחד, וכשיגיע זמן הלידה, לא תוכלנה להיפטר ממכאובים איומים ונוראים: בעצב תלדי בנים.
ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. מידה כנגד מידה: אַת השפעת על בעלך והבאת אותו לעשות מה שרצית; מעכשיו את ובנותיך תהיינה תלויות בבעליכן. אתן תתגעגענה עליהם, ואולם הם יהיו ראשי המשפחות וימשלו בכן. ועיין למעלה, על ב׳, כ״ד. – גירסת השבעים והסורי והלטיני הקדום תשובתך במקום תשוקתך אינה מניחה את הדעת.