פיסקה שניה: נטיעת גן עדן.
גם בפיסקה זו יש לציין כמה חזרות של מלים מסויימות שלוש פעמים, לשם הדגשה או לשם הקבלה (גן, עץ, שם, נהר, ובסוף הפיסקה הוא).
ויטע. אין לפרש, כמו שהציעו ההרמוניסטים, וכבר מקודם נטע. הכוונה היא שמיד לאחר שיצר את האדם נטע ה׳ אלהים את הגן.
גן. על עניין הגן ועל המסורות השייכות לו עיין מה שכתבתי למעלה בהקדמה לפרשה זו, סע׳ 3־2.
בעדן. במקום הנקרא בשם עדן. הפירושים שהוצעו לשם זה, מהמלה השומרית־אכדית edinu, ערבה, מדבר, או מלשון האוכלים למעדנים (איכה ד׳, ה׳), אינם מתקבלים על הדעת: הראשון מפני שאינו מתאים לעניין, והשני מפני שאותו השורש עדן מקביל לערבית غدن ב־غ בה בשעה שבאוגריתית נמצא השורש עדן בעי״ן פשוטה ולא בע׳י״ן, בהוראה מתאימה יפה לענייננו. בעלילת בעל, למשל, כתוב (לוח II AB, עמ׳ ה׳, שו׳ 67־68): ון אף עדן מטרה בעל יעדן עדן, בקשר להשקאת האדמה. ובהוראה זו אפשר למצוא את השורש עדן גם בעברית: ונחל עדניך תשקם (תהלים ל״ו, ט״), ובלשון רז״ל: מטר משקה מרווה ומזבל ומעדן (כתובות י׳ ע״ב); מה רביבים הללו יורדין על העשבים ומעדנין אותן וכו׳ (ספרי האזינו על פס׳ ב׳). לפי זה הפירוש האיטימולוגי של השם עדן יהיה: מקום שכולו משקה; וכן כתוב להלן (י״ג, י״): כי כלה משקה כגן ה׳. ועוד השווה את פירושי על פס׳ ו׳ ועל פס׳ י׳.
על הנסיונות שנעשו כדי לזהות את מקום גן עדן באחת הארצות של עולמנו, עיין להלן, בפירוש על פס׳ י״א־י״ד, עמ׳ 76־77.
מקדם. מצד מזרח, כלומר ממזרחה של ארץ ישראל. הביטוי מקדם לגן עדן שבסוף הפרשה (ג׳, כ״ד) מהווה הקבלה למה שכתוב כאן, בסדר אחר של המלים.
וישם שם את האדם אשר יצר. עיין בהקדמה, סע׳ 3.