ויבן. בידו של ה׳ אלהים, אותו החומר הגלמי שלֻקח מגופו של האדם קיבל את הצורה הנאה של האשה. – הפועל בנה (בני) הריהו המונח הרגיל בספרות האכדית להורות על יצירת בני אדם בידי האלים; וכן באוגריתית אחד מכינוייו של אל אבי האלים ואבי האדם (אב אדם) הוא בני בנות, כלומר יוצר היצורים. במלה ויבן שבפסוקנו נשמע איפוא מעין הד של המסורת הספרותית הקדומה. בה בשעה, יש לציין שלא לחנם בחר הכתוב בפועל בנה דווקא במקרה זה. הודות להוראתו הרגילה של הפועל בעברית, מעורר הוא אסוציאציות מתאימות לעניין: כשם שעל ידי אבנים גלמיות ועפר גלמי בונה הבנאי בניין מהודר ומשוכלל, כך על ידי נתח פשוט של עצם ובשר יצר ה׳ אלהים את הנאה שביצוריו.
ויבאה אל האדם. לא רק ויבא, כמו בפס׳ י״ט. הכינוי הסופי מדגיש את המושא. משל לאב המגיש לפני בנו מתנה חשובה, שבוודאי תמצא חן בעיניו ותהיה חביבה על לבו: ראה מה שהכינותי לך!