ויפל ה׳ אלהים תרדמה על האדם ויישן. המפרשים שמצאו כאן מעין סמל לרעיון שאין האדם יכול לתפוס את סוד הבריאה (כך, למשל, דילמן וגונקל, וקרוב לזה גם פירושו של יעקב לפס׳ כ״ב), מכניסים לתוך הכתוב רעיון פילוסופי זר לו בהחלט. על התרדמה מדובר לפני ויקח ולא לפני ויבן; את הבניה ראה אולי האדם, ולכל הפחות ידע אותה, מכיון שאמר: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי (פס׳ כ״ג). הדבר פשוט מאד: בוודאי לא היינו יכולים לתאר לנו, בסיפור נאה ונשגב, הסרת הצלע מתוך גופו של אדם ער; תגובתו לניתוח זה היתה מבטלת את נויו של הסיפור, והיתה מכניסה לתוכו יסודות בלתי מתאימים לכוונתו. הפעולה לא היתה יכולה להיעשות אלא בלי הכרתו של האדם, ולשם זה הופלה עליו תרדמה.
ויקח אחת מצלעתיו. לא רק את העצם בלבד לקח, כמו שרגילים המפרשים להבין; העצם הקשה לא היתה חומר מתאים ליצירת גופה הרך והעדין של האשה. כוונת הכתוב היא שלקח הבורא יחד עם העצם גם את הבשר הדבק בה, ובבשר יצר את בשרה של האשה, ובעצם את עצמותיה (עיין גם את פירושו של אברבנאל). ראיה על זה יש לנו במה שאמר האדם (פס׳ כ״ג): זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. – עניין הצלע, כפי מה שהבינו בצדק מפרשים אחרים, משמש משל ליחסה של האשה אל בעלה. כשם שהצלע נמצאת בצדו של האדם ודבקה בו, כך האשה הטובה, צלעתו של בעלה, עומדת בצדו להיות לו לעזר כנגדו, ונפשה קשורה בנפשו. – על האופי האנדרוגיני של אדם הראשון, שלפי אחדים מחז״ל וממפרשי זמננו רומז לו הכתוב, עיין מה שכתבתי למעלה בפירושי על א׳, כ״ז.
ויסגר בשר תחתנה. גם פרט זה מודגש לשם נוי הסיפור, כדי שלא יתאר לו הקורא את גופו של אדם הראשון פצוע פצע, ובו מכה טריה. אחר שלקח הבורא את הצלע, מיד חזר הבשר לאיתנו, וגופו של אדם הראשון שב להיות בריא ושלם כמקודם. הנושא של ויסגר אפשר שיהיה ה׳ אלהים (ויסגור תחתנה, כלומר במקומה, על ידי בשר), ואפשר גם כן שיהיה בשר (הבשר סגר במקום הצלע שהוסרה, כלומר שעלה בשר במקומה; השווה שופטים ג׳, כ״ג: ויסגר החלב בעד הלהב).