ויצו. על פירושה ועל טעמה של מצווה זו עיין למעלה, בפירוש על פס׳ ט׳, ולהלן על פס׳ י״ז.
מכל עץ הגן אכול תאכל. משפט זה קשור במשפט שלאחריו: אמנם לך לאכול מכל עץ הגן, אבל מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.
על עץ החיים לא נאמר כאן איסור אכילה. ואולם, כתוב להלן (ג׳, כ״ב): ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, כאילו אין רצונו של ה׳ אלהים שיאכל האדם מאותו העץ. רוב המפרשים החדשים לא עסקו בקושיה זו, או הסירוה בהחלט מלפניהם על ידי מחיקת זכרו של עץ החיים מתוך הפרשה כהוספה מאוחרת (כך, למשל, בודה, הולצינגר, ואחרים עוד). אובינק, במאמר מיוחד שנדפס ב-Expository Times, כרך ל״ד (1932־1933), עמ׳ 475, ניסה לפרש את הענין בדרך זו, שעץ החיים היה נותן כוח חיים על ידי אכילה מתמדת מפירותיו, וכבר אכל האדם מהם בזמן שהייתו בגן עדן, אבל לאחר שחטא גירשו ה׳ אלהים מגן עדן כדי שלא יאכל מהם עוד. הפירוש דחוק, והמלה עוד בג׳, כ״ב, מתנגדת לו (עיין שם, כרך מ״ה, עמ׳ 44, 236־237). כוונת הכתוב לפי הנראה הריהי זו, שאילו היה האדם נשאר בתמימותו, יכול היה אף להשיג חיי נצח, אבל מכיון שחטא, גזר עליו ה׳ אלהים שלא יוכל להגיע לידי מעלה זו, ולפיכך אסר עליו אז את אכילת עץ החיים, וגירש אותו מגן עדן כדי שלא יעבור גם על איסור זה השני כשם שעבר על הראשון.