ארבעת הנהרות מתחלקים לשני סוגים: שנים מהם, חדקל ופרת, ידועים יפה (עיין להלן), ונזכרים כאן בשם הניתן להם בלשון המדינה; השנים הנותרים פישון וגיחון, אינם ידועים לנו ממקום אחר בשמות אלה, ולפיכך קשה לזהותם. שמות אלה הם שמות עבריים מובהקים, ומקבילים זה לזה במשקלם הדקדוקי: פישון נגזר משורש פוש, לקפוץ ולרוץ הנה והנה (ירמיהו נ׳, י״א: כי תפושי [ק׳ תפושו] כעגלה דשה; מלאכי ג׳, כ׳: ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק; חבקוק א׳, ח׳: ופשו פרשיו; והשווה גם נחום ג׳, י״ח). וגיחון כמו כן נגזר, גם הוא בסיום -ון ובחירק בהברה הראשונה, משורש גוח או גיח, לנבוע (יחזקאל ל״ב, ב׳: ותגח בנהרותיך; איוב ל״ח, ח׳: ויסך בדלתים ים, בגיחו מרחם יצא; שם מ׳, כ״ג: כי יגיח ירדן אל פיהו; ועוד השווה שופט׳ כ׳, ל״ג; מיכה ד׳, י׳, ואת שם המעיין גיחון שבקרבת ירושלים). ברור הדבר, ששמות אלה העבריים אינם השמות הנהוגים במדינות שבהן אותם הנהרות מהלכים, אלא מעין תארים או תרגומים. לא נזכיר כאן את כל ההצעות שהוצעו לזיהויים של שני נהרות אלה, החל מרז״ל ומיוסיפוס פלויוס עד חוקרי זמננו; מי שירצה לעיין בהן ימצא אותן רשומות בפירושים החדשים. רק על זה אעיר, שכשם שחדקל ופרת מהווים זוג של נהרות קרובים זה לזה ומתחברים זה לזה בסוף מהלכם, כך קרוב הדבר שאף פישון וגיחון, הדומים זה לזה גם בצורת שמותם, והמתוארים בביטויים דומים (הוא הסובב וגו׳), יהוו גם הם זוג של נהרות קרובים זה לזה וקשורים זה בזה. הואיל וכך, והואיל ושמות הארצות שהם סובבים אותן מורים על המחוזות שמדרום למצרים (עיין להלן), נראה שההצעה המתקבלת ביותר על הדעת היא זו, שהכוונה כאן לשנים מהנהרות שעל ידי התחברותם יוצרים את הנילוס (עיין על זה ביחוד את מאמרו הנ״ל של Albright, ב-AJSL, כרך ל״ט [1922־1923], עמ׳ 15־31). לכאורה נדמה, שיש להקשות על זיהוי זה קושיה חמורה, והיא שמוצאיהם של חדקל ושל פרת נמצאים בצפון מזרח, ואלה של הנילוס נמצאים בדרום מערב. כדי לתרץ קושיה זו הובעה ההשערה, שאולי התכוון הכתוב לאיזה קשר בין שני זוגות הנהרות מתחת לקרקע או על ידי סיבוב מסביב לארץ: השערה דחוקה מאד. ואולם, לפי שיטתנו מתבטלת הקושיה מאליה. כבר אמרנו, שכאן מדובר על מצב שונה מהמצב הקיים בעולמנו אנו; לפני קלקולו של אדם הראשון היתה הארץ שותה מלמטה, ומי המעיינות והנהרות היו מספיקים להשקות את כל פני האדמה (עיין למעלה, על פס׳ ו׳), אבל לאחר שהאדם חטא, ונגזר עליו שלא יהיו המים התחתונים מספיקים לו, והוכרח לתלות עיניו במי הגשמים, נשתנה סדר העולם ממה שהיה, ובין השאר נשתנו גם הנהרות הנזכרים כאן. בתחילה היו יוצאים כולם ממקום אחד, ועכשיו נתחלקו ונתרחקו, ונקבעו שנים מצד זה ושנים מצד זה. ובכל זאת, עדיין נשארו כולם קיימים, כאות וכזכרון למצב המאושר הקודם. דווקא בנילוס נשתמר זכר לאופיו הקדמון של הנהר היוצא מעדן, שהרי הוא משקה את כל ארץ מצרים בלי צורך למי גשמים; ולא לחנם נזכרת ארץ מצרים יחד עם גן ה׳ כדוגמה קלאסית לארץ שכלה משקה (י״ג, י׳). וגם חדקל ופרת תורמים מצדם תרומה חשובה מאד להשקאתה של ארץ אשור ובבל.
מכיון שראינו למעלה, שהיעודים בדבר הנהר האלהי העתיד להיות מקור ברכה בימות המשיח מתכוונים אולי להתחדשות האושר שבגן עדן על ידי אותו הנהר העתיד לנבוע ממקום המקדש, נוכל עכשיו להבין על בוריים את דברי הנביאים הרומזים לערכם של המים הנובעים מירושלים, ערך העולה על זה של מי הנהרות הגדולים. כוונתם הריהי זו, שאמנם פוריותן והצלחתן של שתי הארצות העצומות, ארץ מצרים בדרום וארץ אשור ובבל בצפון, המושקות במי הנהרות הגדולים שנבעו מעיקרם מאדמת עדן, יש בהן מעין הד למה שהיה האושר הקדמוני של אדם הראשון. אבל אין זה אלא הד רחוק וקלוש; ובמלואו יתחדש אותו האושר בעתיד הודות למי המעיין הצנוע שבארץ ישראל, הממוצעת בין שתי המדינות העצומות. כך, למשל, מזכיר ישעיה (ח׳, ו׳־ז׳) את מי השלח ההלכים לאט, כלומר מי הגיחון שבירושלים, בניגוד למי פרת, מי הנהר העצומים והרבים. ועוד באותו הספר, בנבואה על ימות המשיח, מדובר על צמצומם של הנהרות הגדולים בעתיד (י״א, ט״ו): והחרים ה׳ את לשון ים מצרים (כלומר הנילוס, بحر النيل), והניף ידו על הנהר (כלומר על נהר פרת) בעים רוחו, והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים. ובניגוד לזה נזכרים מיד אחר כך (הכל המשך אחד, למרות הדעות הרווחות בפרשנות זמננו) מעייני הישועה שבארץ ישראל (י״ב, ג׳): ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.
על סמך הזיהויים שהוצעו לפישון ולגיחון נעשו נסיונות רבים כדי לברר איפה היה מקומו של גן עדן לפי דברי הכתוב. כמה הצעות הוצעו, וכמה דעות שונות הושמעו על זה. ואולם, לפי שיטתנו כל הנסיונות האלה אינם אלא לשוא. הכתוב מתאר כאמור מצב שאינו קיים עכשיו, ואי אפשר לקבוע את פרטיו של מצב זה על סמך הגיאוגרפיה הידועה לנו. מקומו של גן עדן לפי התורה אינו בעולמנו.
הוא הסבב את כל ארץ החוילה. כלומר: הוא הוא אותו הנהר שעכשיו סובב את כל ארץ החוילה. שם חוילה נזכר להלן (י׳, ז׳), ובדהי״א א׳, ט׳, כשם אחד מבני כוש, כלומר שם מחוז אחד ממחוזות ארץ כוש, הנזכרת בכללותה בפס׳ י״ג, בקשר לנהר השני. הזכרתו של שם חוילה גם בין בני יקטן (בראשית י׳, כ״ח, ודהי״א א׳, כ״ג; והשווה בראשית כ״ה, י״ח, ושמואל א ט״ז, ז׳), מתבארת על סמך הקשרים האֶתניים שבין העמים היושבים משני עבריו של ים סוף.
אשר שם הזהב. גם אל ארץ מצרים וגם אל ארץ ישראל היה הזהב בא מארצות הדרום, פוט או אופיר. והנה פוט נזכר כאחיו של כוש אבי חוילה בבראשית י׳, ו׳, ובדהי״א א׳, ח׳; ואופיר מופיע על יד חוילה השני בבראשית י׳, כ״ח, ובדהי״א א׳, כ״ג.