וירא אלהים וגו׳. במקום הנוסח הפשוט הרגיל בא כאן, בסוף מעשה הבריאה, נוסח מורחב וחגיגי ביותר, הרומז להרמוניה הכללית השוררת בעולמו של הקדוש ברוך הוא. בימים הקודמים כתוב כי טוב ביחס לפרט מסויים; עכשיו וירא אלהים את כל אשר עשה, את הבריאה בכללותה, וראה שלא רק הפרטים כשלעצמם היו טובים, אלא שכל אחד מהם היה מתאים ליתר הפרטים, ולפיכך הכלל לא היה רק טוב סתם, אלא טוב מאד. – משל למה הדבר דומה? לאמן שגמר יצירתו, וצועד צעדים אחדים לאחריו, ומביט בה ומשתעשע בה, מכיון שיצאה מתחת ידיו מתוקנת בפרטיה ובכללותה.
הואיל ונאמר ביום השישי טוב מאד על הכלל, מיותר היה לאמור כי טוב על הפעולה האחרונה של היום השישי בפרט. וראוי היה להימנע מלכתבו, כדי שלא ייראה כסתירה למה שכתוב להלן על האדם: וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (ו׳, ה׳), ואחר כך: כי יצר לב האדם רע מנעוריו (ח׳, כ״א). כיצד יש להבין פסוקים אלה ביחס למה שכתוב כאן, נראה להלן בפירושנו.
יום הששי. שימוש השם יום בלי ה״א הידיעה ואחריו מספר סידורי בה״א הידיעה אינו נדיר במקרא; עיין למשל ב׳, ג׳; שמות י״ב, ט״ו; כ׳, י׳; ועוד. וההוראה במקרים אלה כאילו תימצא ה״א הידיעה גם לפני השם. בפרשתנו באה בניה זו רק כאן, ולא בימים הקודמים, כנראה מפני שכל אחד מהקודמים אינו אלא אחד הימים שבשורת ימי המעשה, וזה היום האחרון שבשורה זו, היום הנועד לגמר הפעולה, לפי השיטה שהזכרתי בהקדמתי לפרשה זו, בשתי הפיסקות הראשונות של סע׳ 5.