פיסקה ראשונה: מעשה היום הראשון
והארץ היתה וגו׳. כשמקדים הכתוב את הנושא לנשוא, כמו כאן, כוונתו להבליט את הנושא ולהתחיל ענין חדש שייך לו; עיין, למשל, ג׳, א׳: והנחש היה ערום וגו׳ (הנחש לא נזכר קודם בשמו, ורק בסוג חית השדה הוא נכלל, ב׳, י״ט, כ׳.). אבל ברוב המקרים, וכן גם במקרה שלנו כאן, נזכר הנושא כבר במה שקדם, והכתוב בא לרכז בו את תשומת לבו של הקורא. עיין, למשל, ד׳, א׳, י״ח (ארבע פעמים); ז׳, ט״ז, י״ט; י׳, ח׳, ט׳, י״ג, ט״ו, כ״ד, כ״ו; י״א, י״ב, י״ד; י״ג, י״ד; י״ח, י״ז, י״ח; כ׳, ד׳; כ״א, א׳; כ״ב, כ״ג, ועוד ועוד. והרי כאילו יגיד הכתוב: ואשר לאותו הנושא, דעו שכך היה, או שכך עשה, או שכך קרהו. וכן כאן: ואשר לארץ, הנזכרת בפס׳ א׳, דעו שבתחילת בריאתה היתה תוהו ובוהו וגו׳. – בפס׳ א׳ הקדים הכתוב את השמים מכיון שבהזכרת שני חלקי העולם בבת אחת יש לו לחלק החשוב ביותר זכות הקדימה; כשבא הכתוב לספר בפרטות מעשה הבריאה, הארץ שנבראה תחילה נזכרת תחילה, ועל השמים ידובר בפיסקה השניה.
תהו ובהו. ביטוי פיוטי זה היה כנראה נהוג כבר באפוס הישראלי הקדום שדיברתי עליו בהקדמה, סע׳ 3; ואולי גם לפניו בשירי העלילה של הכנענים (אצל פילון מגבל נזכרת βa'av בתור אֵלה של הלילה הפרימיטיבי, אִמם של בני תמותה הראשונים; עם האלה המיסופוטמית בַּא אין כנראה שום יחס). כדי לברר את פירושו של בִיטוי זה, תהו ובהו, אין די להסתמך, כפי מה שרגילים לעשות המפרשים, על קביעת הוראתם האיטימולוגית של שתי המלים שמהן הוא מורכב (תהו, מדבר; בהו, ריקות). כמו בכימיה, כך גם בלשון תוכלנה להימצא במורכב תכונות שלא נמצאו במרכיבים. מי שאינו יודע, למשל, מה זה קולנוע, לא יוכל לנחש מה פירוש מלה זו על סמך האיטימולוגיה של השרשים קול ונוע. גם מהשוואת יתר המקראות שבהם כתובה המלה תהו או המלה בהו לא נפיק תועלת מפני סיבה זו, ואף מירמיהו ד׳, כ״ג אין ללמוד, אף על פי ששם בא כל הביטוי כצורתו (ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו), מכיון שאין זה אלא רמז למה שכתוב כאן, בלי שום תוספת ביאור. והוא הדין לישעיהו ל״ד, י״א: ונטה עליה קו תהו ואבני בהו. אין לנו אלא ללמוד את הדבר מעניינו, כלומר מהמשך הפסוק. כתוב אחר־כך: וחשך על פני תהום, כאילו ידע כבר הקורא שהיתה תהום בעולם, ואולם עוד לא נזכרה תהום בפרשה. הוי אומר שבמושג תהו ובהו כבר היה כלול, לפי הבנת קדמונינו, המושג של תהום. ואין תהום אלא אוקיינוס, כפי מה שנראה להלן, ולפיכך אפשר היה לכתוב בסוף הפסוק על פני המים, אף על פי שעוד לא נזכרו המים בפרשה. עוד דבר אנו למדים מלשון המקרא. מכיון שכתוב שהחושך הפרוש על הכל היה על פני תהום, יוצא מזה שמי תהום היו מהווים את השכבה העליונה, הנמצאת במגע ישיר עם החושך שמסביב; מושג מקביל למה שכתוב בפירוש בתהלים ק״ד, ו׳: תהום כלבוש כסיתו (לפי התרגום והעתקות קדומות אחרות כסיתה, כלומר כסית את הארץ במי תהום), על הרים יעמדו מים. כשם שיוצר חרס, בשעה שרוצה ליצור כלי נאה, לוקח לו קודם כל גוש של חרס, ומניח אותו על האָבנים כדי לעבדו ולתת לו צורה כפי רצונו, כך הכין לו הבורא קודם כל את החומר הגלמי של העולם, כדי להכניס לתוכו אחר כך סדר וחיים. באותה הערבוביה הגלמית, החומרים הכבדים ביותר תפסו כמובן מקום למטה, והמים, הקלים ביותר, צפו למעלה. חוץ מזה, לא היה בכל החומר לא הבדל ולא ארגון ולא סידור ולא חיים. וזהו המצב הנקרא תהו ובהו. והארץ היתה תהו ובהו, כלומר שהחומר הגלמי, שממנו עתידה הארץ להיווצר, היה בתחילת בריאתו במצב של תהו ובהו: מים מלמעלה וחומרים מוצקים מלמטה, והכל בלי הבחנה ובלי סדר ובלי חיים כל שהם.
וחשך על פני תהום. עד שלא נברא האור, חושך אפלה היה פרוש על החומר הגלמי. – המלה תהום היתה בוודאי קבועה במסורת השירית הקדומה, ולפיכך אינה נקשרת בה״א הידיעה, הנדירה כידוע בשירה המקראית, והנעדרת בהחלט בשירה הכנענית. מבחינה בלשנית מקבילה מלה זו בדיוק למלה הערבית תִּהָאמת تهامة, שם ארץ השפלה בערב, השוכנת על הים (تهم בכלל פירושו ארץ יורדת כלפי הים), ולמלה האכדית תִּאָמת, שם האלה של האוקיינוס הפרימיטיבי הקיים מאז, ואויבתו האדירה של האל הבורא. חסר אמנם בעברית סיום הנקבה -ת, אבל השם נחשב על כל פנים לנקבי. כידוע, בא שם זה כמה פעמים במקרא כנרדף לים. בשירה הישראלית הקדומה, שאליה רומזים לפעמים הנביאים ומשוררי המקרא (עיין למעלה בהקדמה, סע׳ 3) עוד היתה תהום מופיעה כבעלת רצון עצמאי, שמרדה באלהים עד שהוא הכניעה בגבורתו (עיין למשל ישעיהו נ״א. ט׳־י׳: עורי עורי לבשי עז זרוע ה׳, עורי כימי קדם, דורות עולמים, הלוא את היא המחצבת רהב, מחוללת תנין, הלוא את היא המחרבת ים, מי תהום רבה). אבל התורה נמנעה מלקבל מה שהוא מתוך מסורת זו. בתורה אין תהום אלא האוקיינוס הפרימיטיבי כפשוטו וכמשמעו, מושג פיסיקאלי גרידא; חומר בלי אישיות ובלי עצמאות, לא קיים מאז אלא נברא ברצון אלהים, ומוכן לקבל צורה כאשר יישר בעיני היוצר לעשות.
ורוח אלהים מרחפת על פני המים. הוי״ו של ורוח היא וי״ו הניגוד: אמנם היתה הארץ תהו ובהו, והכל היה שרוי בחושך, ואולם ממעל לאותו החומר הגלמי מרחפת היתה רוח אלהים, מקור האור ומקור החיים. לפי דרש רבותינו (חגיגה י״ב ע״א) רוח זו הריהי רוח ממש, אויר מתנועע, בריאה שבראה אלהים ביום הראשון. וכך מבינים אותה רוב מפרשי זמננו, כרוח חזקה הבאה להפריד את המים העליונים מן המים התחתונים או את המים התחתונים מן היבשה. אבל אין זה נראה פשוטו של מקרא. אותן הפעולות של הפרדה עתידות להיעשות רק ביום השני וביום השלישי, ובמאמר אלהים עתידות להיעשות, לא באמצעות שום גורם נוסף. ועוד, לא הפועל מרחפת ולא הביטוי על פני המים מתאימים לפירוש זה. הוראת רוח אלהים כאן כהוראת רוח אל באיוב ל״ג, ד׳: רוח אל עשתני, ונשמת שדי תחיני. – מרחפת. רבים מהחדשים מפרשים, על פי אחת הוראותיו של שורש זה בסורית: דוגרת (כצפור הדוגרת על ביציה), ורואים כאן מעין רמז למושג של ביצת העולם, הנמצא בקוסמוגוניות של עמים אחדים, והכנענים בתוכם: ביצה שהיתה קיימת מימי בראשית ודגר עליה כוח מלמעלה ומתוכה יצא העולם. ואולם, על פני המים כתוב, ומי תהום אינם ביצה ולא דבר דומה לביצה. ועוד, הפועל רחף בהוראת דגר אינו נמצא בעברית כל עיקר, ואף בסורית אין הוראה זו אלא הוראה משנית, שנבעה מההוראה העיקרית של רחף, כלומר לעופף, כלשון הכתוב בדברים ל״ב, י״א: כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף. וכן בכתבי אוגרית הוראת הפועל רח׳ף הריהי לעופף (עלילת דנאל, לוח א׳, שו׳ 32; ושם, לוח ג׳, עמוד א׳, שו׳ 20–21, 31–32). גם פירושים מיתולוגיים אחרים שהוצעו בזמן האחרון אינם הולמים את דברי הכתוב, והכוונה כנראה מקבילה בדיוק לזו של רחף בדברים ל״ב, י״א: כשם שהגוזלים הקטנים, שאינם מוכשרים לרכוש להם מה שנחוץ למחיתם, לא יוכלו מאליהם להמשיך את קיומם ולהתבגר ולהיעשות נשרים, ורק השגחת הוריהם המרחפים עליהם נותנת להם אפשרות של קיום ושל המשכת החיים, כך בשביל הארץ, שהיתה עדיין גוש גלמי חסר כוח חיים, היתה ההשגחה האבהית של רוח אלהים המרחפת על פניה הבטחת התפתחות וחיים להבא. – על פני המים. מי תהום, המכסים על הכל כאמור. הביטוי על פני המים בסוף החלק השני של הפסוק מקביל לזה שבסוף החלק הראשון, על פני התהום. ושניהם נמצאים שוב בשירה המקראית, ודווקא במקומות הקשורים במסורת השירית על מי תהום הפרימיטיבית (עיין להלן על פס׳ ט׳): משלי ח׳, כ״ז, ואיוב כ״ו, י׳.