וכך עשה משה, ויט משה את מטהו על השמים (כרגיל, וריאציה לגבי פס' כב; בתרגום השבעים, לפי שיטתו המשווה את הכתובים זה לזה, נזכרת גם כאן היד במקום המטה), וה' נתן קולות וברד וגו'. בסגנון השירי קול ה' הוא הרעם (תהיל' כ"ט, ג': קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים). ובמיוחד שכיח בהוראה זו הביטוי נתן קול (שמ"ב כ"ב, י"ד; תהיל' י"ח, י"ד; מ"ו ז'; ס"ח, ל"ד, ועוד). ביטוי זה בא אל הספרות העברית בירושה מן המסורת הספרותית הכנענית, הידועה לנו גם מכתבי אוגרית המגידים שבעל יתן קול מן השמים, וגם ממכתבי אל־עמראנה הכתובים אכדית (nadânu rigma); יש כאן כנראה אחד משרידי לשונו של שיר העלילה על יציאת מצרים, שקדם לתורה כפי שכבר אמרתי למעלה. – המושא השני. ברד, אף על פי שאין הפועל נתן מתאים אליו במפורט, בא על יד המושא הראשון, קולות, לפי דרך המליצה שהיוונים קראו לה זייגמה.
יחד עם הרעמים והברד, מזכיר עוד הכתוב את הברקים: ותהלך אש ארצה, כדוגמת תהיל' י"ח, י"ד: וירעם בשמים ה', ועליון יתן קולו, ברד וגחלי אש. זהו כנראה תיאור פיוטי ומסורתי של סערה נוראה; ובתיאור זה, וכן בצורה הנדירה של הפועל תהֲלך (השווה תהיל' ע"ג, ט'), במקום הצורה הרגילה תלך, יש לראות עוד את עקבותיו של שיר העלילה האמור. המשך הפסוק, וימטר ה' ברד על ארץ מצרים, אינו מיותר אף לאחר שנאמר כי ה' נתן קולות וברד. בתחילה מדובר על מה שהכין ה' בשמים, כשהשמיע קולות והוציא ברד מאוצרותיו (אוצרות ברד, איוב ל"ח, כ"ב), ואחר כך נאמר שברד זה הומטר דווקא על ארץ מצרים.