פרשה שישית: המכות (ז, ח' – י"א, י')
פרשה זו היא החלק המרכזי של הסיפור המקראי על השעבוד ועל השחרור; והיא מתארת אחד לאחד את מעשי האלהים שהביאו על פרעה ועל עבדיו את העונש בגלל שעבוד ישראל, והכריחום סוף סוף לשלח את ישראל חפשי מעמם.
ובפרשה זו נראים במיוחד סימני השימוש בשיר העלילה הקדום שכבר רמזתי עליו פעמים אחדות. כנראה היה אותו שיר מרבה לדבר על כל מכה ומכה באריכות ובפרטות, והסיפור המקראי בפרוזה סיכם וקיצר את העניין. ואולם, נשארו פה ושם גם בדברי המקרא, ובפרט בפיסקות שנתקצרו פחות מחברותיהן, כגון פיסקת הברד, שרידים של ביטויים שיריים או של קצב שירי או של תקבולת שירית, המוכיחים על מוצאם מתוך תיאור פיוטי. על שרידים אלו אעיר את תשומת לבו של הקורא בהמשך פירושי, וכן אעיר את תשומת לבו על כמה ביטויים הבאים בפרשה בדרך הלצה והיתול, שאף הם נבעו אולי מתוך שיר העלילה הקדום. שירת העלילה נועדה בעיקרה להיות מזומרת לפני הקהל הרחב. ושמיעת דברי הלצה והיתול חביבה מאד על לב ההמון.
מבנה הכתובים המספרים על מכות מצרים הריהו מבנה הרמוני ומשוכלל. כדי לעמוד על תכניתו ועל צורתו של מבנה זה עלינו לשים לב על שני דברים. ואלה הם:
א) תשע המכות שלפני האחרונה מתחלקות, כמו שכבר הכיר הרשב"ם בפירושו על ז', כ"ו, לשלושה מחזורים של שלוש שלוש מכות כל אחד, ובכל מחזור ומחזור המכה הראשונה והשניה באות לאחר שהתרה משה את פרעה והשלישית באה בלי התראה; ועוד, כמו שהוסיף והעיר יצחק אברבנאל בפירושו, לפני המכה הראשונה שבכל מחזור מצוּוה משה להתייצב לפני פרעה בבוקר ברשות הרבים, ואילו לפני השניה הוא מצוּוה לבוא אל פרעה, כלומר להיראות לפניו בתוך ארמונו.13חלוקת סדר המכות לפי שינוי מקום הפגישה (מחוץ לארמונו של פרעה; בתוך הארמון; בלי קביעת המקום) הוצעה עכשיו גם בספרו של F. V. Winnett, The Mosaic Tradition, Toronto 1949, pp. 3–15. במאמר ביקורת על ספר זה (Theol. Rundschau 18 [1950], pp. 267–287) דחה הצעה זו O. Eissfeldt המחזיק עדיין בשיטה הרווחת של חלוקת המקורות. נוכל לסכם חלוקה זו של המכות בטבלה הבאה:
ב) מלבד חלוקה זו לפי צורתן הספרותית של הפיסקות שבפרשה, אפשר להכיר עוד סימני חלוקה אחרת, לפי טיבם של המכות. מבחינה זו הן מתחלקות לזוגות זוגות: הזוג הראשון (דם–צפרדע) שייך אל היאור; הזוג השני (כנים–ערוב) כולל שתי מכות דומות זו לזו, אם נפרש ערוב לפי הפירוש הנראה קרוב ביותר; גם הזוג השלישי (דבר–שחין) כולל שתי מכות דומות זו לזו, האחת בבעלי חיים בלבד, והשניה גם בבני אדם; בזוג הרביעי (ברד–ארבה) באים שני מיני קללה על יבול האדמה; האחרון (חושך–מכת בכורות) כולל שני מינים של חושך, תחילה חושך שלושת ימים על ארץ מצרים, ואחר כך חושך מוות על הבכורות.
עוד כמה פרטים אחרים מורים על הקשרים שבין פיסקה לפיסקה, על מהלך הסיפור בהדרגה מתמדת מפיסקה לפיסקה, ועל השכלול ההרמוני של הפרשה; ונעמוד עליהם במקומם. מתוך מה שציינו עכשיו, ומתוך כך שעתידים אנחנו לציין להלן, יוצא בבירור, שיש כאן לפנינו יצירה אורגנית ואחידה, ולא תוצאה מקרית של תהליך מסובך שסמך זה אל זה קטעים קטעים ממקורות שונים, כמו שחשבו כמה חוקרים, על סמך דעות מוקדמות ובדיקה שטחית בכתובים, בלי חדירה מעמיקה לתוך כוונתם ובלי הבנה נכונה בצורתם.