גם מה שכתוב בפס' ג' מתבאר על סמך השיטות הרגילות במזרח הקדמון. נאמר בו: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. אמנם הסיקו חוקרים רבים מלשון זו שהפסוק נבע מתוך תעודה שלפיה לא ידעו האבות את שם ה', ומתוך כך נעשה הפסוק לאחד מעמודי התווך של השערת התעודות. ואולם, גם הפעם אפשר להגיד שאילו היתה זו הכוונה, היה הכתוב מנוסח ניסוח אחר: היה נאמר בו ושמי ה' לא הודעתי להם, או ושמי ה' לא נודע להם, ולא, כמו שכתוב לפנינו, לא נודעתי להם. התרגומים העתיקים, המתרגמים כאילו היה כתוב לא הודעתי, אינם מעידים על גירסה שונה מגירסת המסורה, אלא רק מפרשים את הכתוב לפי סברתם, הואיל ובצורתו היה נדמה להם סתום. אבל דווקא הגירסה הקשה ביותר היא עדיפה, לפי הכלל של lectio difficilior; ומלבד זה קדמותה של גירסת המסורה מתאשרת מתוך מה שכתוב ביחז' כ', ט'–י', בפיסקה תלוייה בוודאי בפיסקתנו: ואעש למען שמי, לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם, אשר נודעתי אליהם לעיניהם, להוציאם מארץ מצרים, ואוציאם מארץ מצרים ואביאם אל המדבר. מהו הפירוש הנכון של הכתוב יוצא לנו שוב, כאמור, מתוך העיון בשיטות הנהוגות במזרח הקדמון. רגילים היו עמי המזרח לייחס לכל אחד מן האלים שלהם שמות שונים ותכונות שונות, ובכל שם ושם היו מקשרים מושגים מיוחדים ותכונות מיוחדות. בטכסטים מצריים, למשל, כתוב שאל מסויים רגיל לעשות פעולה מסויימת בשמו פלוני, פעולה אחרת בשמו אלמוני, פעולה שלישית בשמו פלמוני, וכן כיוצא בזה. ויש להשוות גם תהיל' ס"ח, ה': סלו לרוכב בערבות ביה שמו. מנהג דומה לזה קיים היה גם בישראל. בשם שדי (תהיה האטימולוגיה של שם זה מה שתהיה, ועיין עליה מה שכתבתי באנציקלופדיה המקראית, כרך א', עמ' 290–292) היו בני ישראל רגילים לקשר את המושג של האלהות השולטת בטבע והנותנת לבני האדם פריה ורביה. כמו שיוצא מכל פסוקי התורה שבא בהם שם זה, כגון ברא' י"ז, א'–ב': אני אל שדי… וארבה אתך במאד מאד; שם כ"ח ג': ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך; שם ל"ה, י"א: אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל עמים יהיה ממך; וכן שם מ"ח, ג'–ד'; מ"ט, כ"ה (בברא' מ"ג, י"ד, יש גם רמז לשכול, כאילו הכוח המעניק פריה ורביה יפעל לפעמים גם לבטל אותה, וכן בס' רות א', כ'–כ"א). מתוך זה אפשר להבין על בוריו את הכתוב שלפנינו: אני נגליתי לאברהם ליצחק וליעקב בתכונתי הבאה לידי ביטוי בשם שדי, והפריתי והרביתי אותם ונתתי להם בנים ובני בנים, אבל בשמי ה' (שמי בא כאן כאקוזטיב של זיקה, ופירושו בשמי), בתכונתי הבאה לידי ביטוי בשם זה, לא נודעתי להם, כלומר שהם לא זכו להכיר אותי במקיים הבטחותי, הואיל וההבטחה לקניין הארץ שהבטחתי להם עוד לא קיימתיה. אמנם אחת מן התכונות הקשורות בשם ה', תכונת מי שהווה עם הבריות, נתקיימה אף12"אך" במקור – הערת פב"י. בהם, אבל במילוי הוראתו של שם זה, הוראת המקיים הבטחותיו, לא נודע אלהים לאבות. ואם אנו מבינים כך את פס' ג', מתבאר לנו בבירור גם הקשר שבינו ובין מה שכתוב אחריו, בכל הפיסקה כולה.