פיסקה שלישית: יחוסם של משה ואהרן (ו', י"ד–כ"ז)
פיסקה זו נדמית בעיני כמה חוקרים כגוף זר בתוך הסיפור, המפסיק את מהלך העניינים. אבל הם לא שמו לב לדבר, שלא כדרכי המחשבה האירופית של תקופתנו דרכי המחשבה המזרחית הקדומה. בספר מודרני היה אולי (אני מדגיש את ה"אולי") מסופר על יחוסם של משה ואהרן לפי הסדר, למעלה, כשבא הדיבור על לידתו של משה. אבל לפי דרכי המחשבה המזרחית הקדומה, שאינה מקפידה בקפדנות יתירה על הסדר הכרונולוגי, נדמה היה, כמו שכבר אמרנו, ששם היו הנתונים הגיניאלוגיים עלולים להסיח את דעתנו מן העניין העיקרי הנשגב, ואף לא היו צריכים באותו רגע, ומשום כך לא הובאו. אבל כאן, לאחר שכבר רפתה המתיחות הדרמטית של הסיפור, ולאחר שדובר על עלייתם של משה ואהרן לדרגה חשובה בחברה האנושית, כמייצגי עם ישראל לפני המעצמה המצרית, כדאי היה להביא שורות אחדות על יחוסם בתוך עמם, כדי שידע הקורא בפרטות מי הם האנשים האלה, ומהו מצבם בתוך שבטי ישראל. ואולי גם בספר מודרני היתה כאן במקומה מעין דִיגְרֶסְיָה, העוזבת לפי רגע את העניין המרכזי כדי לדבר על עניין צדדי זה, ולחזור אחר כך אל העניין המרכזי, בנקודה שבה הופסק הדיבור על אודותיו.
רשימת היחס הבאה כאן מזכירה לפני בני לוי, שבטם של משה ואהרן, גם את בני ראובן ואת בני שמעון. וזה לא מפני שהועתקה כאן באופן מיכני תחילתה של מגילת יחס של כל שבטי ישראל, כמו ששיערו רבים. השערה זו אינה מתקבלת על הדעת, שהרי אנו רואים שדווקא על בני לוי במיוחד, ודווקא על משפחתם של משה ואהרן במיוחד שבמיוחד, ניתנים פרטים שאינם ניתנים על יתר השבטים, ומכאן ראיה שנכתבה הפיסקה דווקא לשם ענייננו. הכוונה היא להודיע לא רק את יחסם של משה ואהרן בתוך שבט לוי, אלא גם את יחסו של שבט לוי בתוך עם ישראל, כשבט שלישי אחר השבטים שכללו את צאצאי שני בניו הראשונים של יעקב. ואין בני ראובן ובני שמעון נזכרים כאן אלא בקיצור נמרץ, בשמותיהם בלבד, עד כמה שהדבר מספיק לציין את מקומו של שבט לוי. ואילו על שבט לוי מתרחב הדיבור לרווחה.
יד–טו הפיסקה מתחילה: אלה ראשי בית אבותם של משה ואהרן הנזכרים בפיסקה הקודמת. מלים אלו מהוות מעין כותרת לכל הפיסקה כולה. ואחריהן כתוב בני ראובן בכור ישראל וגו', כלומר: כדי לציין בבירור את מצב בית אבותם של משה ואהרן מן הראוי יהיה להתחיל ולהזכיר את שמותיהם של אלה שקדמו להם בלוח היחס של בני יעקב. על שמות אלו עיין בפירושי על ברא' מ"ו לכשיתפרסם; כאן לא יהיה מן הצורך להתעכב עליהם בפרטות. הביטויים אלה משפחות ראובן ו־אלה משפחות שמעון המסיימים את פס' י"ד ואת פס' ט"ו, באים כאילו להגיד: אלה הם המשפחות של אותם השבטים, ובאלה לא נטפל עוד. אחר כך, בנוסחה מפורשת ומפורטת, נאמר: