פיסקה חמישית: הפגישה במלון (ד', כ"ד–כ"ו)
פיסקה זו שימשה נקודת יסוד לדרשות שונות ולהשקפות והצעות שונות בדבר התפיסה הקדומה של האלהות בישראל. עלינו לנסות לבאר אותה לפי פשוטה. ואמנם, יש בפיסקה זו הרבה מן המוזר ומן הסתום. מוזר הדבר, שדווקא כשנוסע משה למלאות את התפקיד שנמסר לו מפי ה', ה' בעצמו ובכבודו מבקש המיתו; ועוד יותר יש להתפלא על כך, שאין בכתוב שום רמז ברור לסיבת העניין. מלבד זה, גם ביטויים אחדים, כגון חתן דמים או מולות, סתומים בהוראתם.
ואולם ברורים שלושה דברים, שיש בהם כדי לעזור לנו בהבנת הפיסקה. הדבר הראשון הוא זה, שניכר דמיון מה בין העניין המסופר כאן ובין העניין המסופר בפרשת בלעם על מלאך ה' שהתיצב בדרך לשטן לו, לאחר שכבר נתן לו ה' רשות ללכת. אין להבין את הופעת המלאך אלא כהתראה אחרונה לבלעם בשעת נסיעתו וכהזכרה מחודשת של הציווי, שאפס את הדבר אשר ידבר אליו ה' אותו ידבר. אולי גם הפיסקה שלנו באה לספר על התראה אחרונה מעין זו, נוספת על ההוראות הסופיות שכבר ניתנו למשה לפני צאתו ממדין (פס' כ"א–כ"ג): מה תוכן ההתראה, יתברר לנו בסמוך. הדבר השני הוא זה, שפיסקתנו קשורה בוודאי (נגד דעתם של רוב מפרשי זמננו) בפיסקה שלפניה ובפיסקה שלאחריה: מעידים על כך ביטויים כגון ויבקש המיתו, המזכיר את הכתוב למעלה בפס' י"ט: כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, וכגון המלה ויפגשהו, החוזרת כצורתה להלן בפס' כ"ז, ועוד ביחוד זכר בנו של משה בפס' כ"ה, בנו בכורו לפי מה שאמרנו, המקביל אל בני בכורי שבפס' כ"ב ואל בנך בכורך שבפס' כ"ג: מהו הקשר שאפשר למצוא בין הפסוקים המדברים על בנים בכורים ייראה מיד להלן. והדבר השלישי הוא זה, שהנקודה המרכזית של כל הסיפור היא מילת הילד, ומתוך כך יוצא לנו, שעיקר כוונתה של הפיסקה קשור בוודאי בחשיבותה של מצווה זו.
לפי המסופר כאן, לא נימול בנו של משה בשעתו, והסיבה לכך מתבארת מתוך מה שנאמר ביהו' ה', ב'–ז', על בני דור המדבר שלא נימולו בדרך. משה, המוליך את עמו במדבר, לא דאג לקיום מצווה זו, והכתוב אינו דן את העניין לכף חובה. ואם כן אפוא, נראה שלפי ההשקפה המקובלת היו הולכי דרכים פטורים מן המילה, מפני הסכנה שבדבר. וכך היתה המסורת מספרת על בנו של משה, שלא נימול בזמנו, אם מפני שבהיותו במדין, גר בארץ נכריה, נחשב אף משה כהולך דרך, ואם מפני שהילד נולד אולי ימים מועטים לפני היציאה ממדין, ויום השמיני ללידתו חל בהיות המשפחה בדרך. כתוב כאן ויהי בדרך, והביטוי בדרך הוא דווקא הביטוי החוזר שלוש פעמים בפיסקה הנ"ל שבספר יהושע (פס' ד', ה', ז'). והנה, בהיות משה במלון, בלילה, ויפגשהו ה', כלומר שתקף אותו חלי כבד (על מנהג הלשון העברית ליחס כל מאורע לפעולת האלהים במישרים עיין מה שכתבתי למעלה, ד', כ"א), כל כך כבד שהביא אותו לידי סכנת מוות, ויבקש המיתו. אז טיכסה צפורה עצה כדי להציל את חיי בעלה. היא כבר שמעה מפי משה על ערכה של המילה, הנחשבת בישראל (תהיה ההוראה המקורית של מנהג המילה בתולדות הדתות המזרחיות מה שתהיה), לאות הברית שבין ישראל ובין ה', כלומר לסימן הקדשת האיש לשירות אלהיו, וחשבה שאף על פי שבהיותם בדרך פטורים הם ממצוות מילת הבן, בכל זאת ראוי היה לאיש הנוסע בשליחות מיוחדת מאת ה' להיכנס לפנים משורת הדין ולהחמיר על נפשו. לפיכך עמדה ומלה את בנה.