ויאמר ה' אל משה וגו'. דיבור זה יש לפרשו כעין התראה בשעת המעשה. השיר האפּי הקדום סיפר, כנראה, שמלבד מסירת השליחות בכללותה ומלבד ההוראות הראשיות שנכתבו למעלה. ניתנו למשה בחורב או במדין גם הוראות מיוחדות על כל מהלך מפעלו לפרטיו, ובתוכן גם הוראות על עשר המכות, והכתוב בטוב טעם אמנותי נמנע מלהביא כאן את כל ההוראות האלה בפרוטרוט, כדי שלא להחליש את הרושם שהסיפור הניתן להלן על פעולותיו של משה עתיד למסור לקורא. עכשיו, בשעת צאתו של משה לדרך, פונה אליו דבר ה', כאילו לסכם את כל ההוראות בדרך רמז, להזכירן לו ולהדגיש את הנקודות העיקריות שבהן. ולא נמנעה התורה מלהביא במקום זה דברים אלו המרמזים והמסכמים, הואיל ואין בהם ממה שיחליש את רושם הסיפורים שבהמשך, ואדרבה עלולים הם לעורר את תשומת לבו של הקורא ואת סקרנותו כלפי מה שיסופר אחר כך. בלכתך לשוב מצרימה, כלומר בשעה זו, שבה אתה עומד לנסוע כדי לחזור למצרים – כך אומר ה' אל משה – ראה, שים לב לכל מה שאמרתי לך עד כה, וזכור כל המופתים אשר שמתי בידך, כדי שתהיה מוכן לעשותם, ועשיתם לפני פרעה. מופתים אלו אינם האותות שנמסרו למשה כפי הכתוב בפיסקה הרביעית (פס' ב'–ט'), שהרי משה נצטווה לעשותם לפני בני ישראל, ולא לפני פרעה: הכוונה כאן לעניין התנין (ז', ח'–י"ב) הנקרא דווקא בשם מופת (שם, פס' ט'), ולעשר המכות, הנקראות אף הן בשם זה (ז', ג'; י"א, ט'–י', וכן כמה פעמים בספרים אחרים).
ואני – כך ממשיך ואומר דבר ה' – אחזק את לבו ולא ישלח את העם. כאן מתעוררת, לכל הפחות לכאורה, שאלה חמורה, שהרבה התלבטו בה המפרשים, וביחוד הפילוסופים של ימי הביניים. והיא זו: אם ה' הוא המחזק (או המקשה) את לב פרעה, פרעה אינו אשם בדבר, ולפיכך אין זה מן הצדק, שתוטל עליו פורענות. שאלה דומה לזו אפשר לשאול על ג', י"ט: ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך: אם ה' יודע מראש מה תהיה התנהגותו של פרעה. זאת אומרת שאין באפשרותו להתנהג באופן אחר, ואז אין זה מן הצדק, שיובא עליו עונש על מה שיעשה. כשאנו באים לדון בשתי שאלות אלו, עלינו לשים לב קודם כל לכך, שאין כאן לפנינו שאלות פילוסופיות, כגון זו של היחס שבין בחירתו החפשית של אדם ובין ראיית העתיד מצד האלהים, או זו של הצדקת שכר ועונש על מעשי האדם שהאלהים בעצמו גרם להם. התורה לא באה ללמד לנו פילוסופיה, ואף לא מה שמכנים בשם פילוסופיה דתית. כשנכתבה התורה עוד לא היתה ולא נבראה הפילוסופיה היוונית, ואף ההגיון היווני עוד לא היה ולא נברא. והתורה אינה פונה להוגי דעות, אלא לעם שלם, ומדברת בלשון מובנת להמונים ומתאימה למחשבתם של האנשים הפשוטים. ולפיכך אין לנו לדון כאן בבירור השאלות הפילוסופיות האמורות כשהן לעצמן, אלא רק לבאר את פירוש הכתובים ולהבין מה כוונתה של התורה ומה רצונה להגיד בדבריה.
אשר ל־ג', י"ט, הדבר פשוט מאד אם אנו מביטים בו מתוך פרספקטיבה נכונה. בימי התורה עוד לא שמו בני אדם את לבם לסתירה שאפשר לראות בין ידיעת העתיד מצד האלהים ובין הטלת האחריות על האדם בגלל מעשיו; ואם בכלל שמו לב לדבר, מצאו לו פתרון באופן פשוט ושטחי. וחשבו שידיעתו המוקדמת של האלהים אינה אלא הידיעה של מי שמכיר את טבע נבראיו ויודע שאיש מסויים במצב מסויים יתנהג לפי טבעו ולפי תכונותיו באופן מסויים. וזוהי כנראה כוונת הכתוב בג', י"ט. אשר לחיזוק לב פרעה, יש לנו לשוות לנגד עינינו שלושה דברים, אם אנו רוצים להבין את הבנת הכתובים על בורייה:
א) הדבר הראשון הוא דרך ההבעה של הלשון העברית הקדומה. לפי הסגנון העברי הקדום רגילים ליחס כל דבר ודבר לפעולת האלהים במישרים. על אשה עקרה אומרים שה' סגר רחמה (שמ"א א', ה'); על תאונה הגורמת למיתת בן אדם בלי כוונת הממית אומרים שהאלהים אנה לידו (שמות כ"א, י"ג), וכיוצא בזה. כל דבר ודבר יש לו כמה סיבות, וסיבות אלו יש להן סיבות, וכן הלאה עד לאין סוף. ולפי ההשקפה הישראלית סיבת כל הסיבות היא רצון האלהים, יוצר העולם ומנהיגו. אלא שהאיש ההוגה דעות מעיין בשלשלת הסיבות הארוכה והמסובכת, והאיש הפשוט מדלג מיד מן המסובב האחרון עד לסיבה הראשונה, ומיחס אותו באופן ישיר לאלהים. וכך דרך לשון התורה, המדברת כלשון בני אדם. לפיכך הביטוי ואני אחזק את לבו סוף סוף אינו דבר שונה מביטוי מעין: ולבו יהיה חזק. בהמשך הסיפור מתחלפים משפטים כמו ויחזק ה' את לב פרעה (ט'. י"ב ועוד) במשפטים כמו ויֶחֱזַק לב פרעה (ז', י"ג, ועוד); ויכולים הם להתחלף מפני שעיקר הוראתם שווה. ב) דבר שני: פרעה חטא בזה, שהטיל על בני ישראל שעבוד קשה וגזר גזירת השמדה על ילדיהם: מפני זה נענש, ולא מפני חוזק לבו. ואילו היה מסכים מיד לדרישתם של משה ואהרן, היה יוצא פטור בלא כלום, וזה לא היה צודק. חוזק לבו משמש אמצעי כדי להביא עליו את עונש המכות, הוא העונש הראוי לו על חטאיו הראשונים, וכדי להוכיח לעולם שיש דין ויש דיין, הגומל לאיש כמעשיו. ג) הדבר השלישי: לא זו בלבד. שלא נאמר בשום מקום שפרעה נענש על חוזק לבו, אלא גם זו יש לציין, שלא נאמר בשום מקום שחוזק לבו נחשב לו כעוון. העניין מתברר יפה כשאנו משווים אותו למה שכתוב, בביטויים דומים לביטויים השייכים לפרעה, בדבר' ב', ל': ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה. בוודאי אין שום עוון בהתנהגותו של סיחון, כשהגן באומץ לב על ארץ ממשלתו; יש כאן רק אמצעי שהשתמש בו ה' כדי להגשים את תכניתו המחושבת מראש לפי הצדק הדורש את ענשו של עוון האמורי ואת שכר זכויותיהם של אבות ישראל. ואם כן אפוא, אם נשים לב לשלושת הדברים האלה ונעיין בכתובים לפי פשוטם ולפי דרכי המחשבה של זמנם ולא לפי מושגים שנוצרו בתקופה מאוחרת, ייראה לנו שסוף סוף אין כאן שאלה ואין כאן קושיה, והכל ברור לפי תפיסתם המקורית של בני ישראל. המשך הדיבור האלהי רומז לתוצאות שיביא אחריו חוזק לבו של פרעה. הואיל ויהיה לבו חזק והוא לא יאבה לשלח את ישראל, סוף סוף מן הצורך יהיה, כדי להכריחו להסכים, להביא עליו את המכה האחרונה, מכת הבכורות. ואז אתה, משה, תאיים את פרעה במכה נוראה זו, שתפגע במישרים גם במשפחתו הוא,