בסיום הפיסקה חוזר עניין האותות שבתחילתה: ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. גם כאן לא נאמר: עליך לעשות את האותות אשר מסרתי לך; זה מובן מאליו, ולא בא פרט המטה אלא להזכיר למשה בעקיפין שעליו לציית ולא לשכוח שום דבר ממה שנאמר לו. משה מרגיש, כמו שהרגישו נביאים אחרים, וביחוד ירמיה, שיד ה' תוקפת אותו ומתגברת עליו, ובעל כרחו הוא מציית וממלא את תפקידו. ודווקא בזה נראית גדולתו של הנביא, שבעל כרחו הוא עושה כל מה שרצון האלהים מטיל עליו. המטה נזכר למעלה (פסי ב'–ד') כחפץ שנהפך מצורה לצורה באות הראשון, אבל כאן הוא נזכר כמכשיר ואמצעי לעשיית האותות כולם, וכיוצא בזה כתוב עוד כמה פעמים להלן, אפילו במעשה קריעת ים סוף. ובפס' כ' מכנה אותו הכתוב בשם מטה האלהים (וכך י"ז, י', ועוד). כנראה קיימת היתה בישראל, ונתקבלה בשירת העלילה על השעבוד ועל השחרור, מסורת קדומה על מטה אלהי, שנמסר למשה כדי שיעשה בו את האותות. מסורת זו נשתמרה בזכרון העם במשך הדורות, ובאה לידי ביטוי באגדות חז"ל המספרות על השתלשלות קורותיו של המטה, שעבר מן האדם הראשון, דור אחר דור, עד שהגיע לידי משה, ועל השם המפורש שהיה כתוב עליו, ועל סימני עשר המכות שהיו אף הם חקוקים בו, ועוד כאלה. ויש שהשתמשו חז"ל אף במושג שריח של מיתולוגיה נודף הימנו, וקראו את מטה האלהים בשם שרביטו של הקב"ה שנמסר למשה (שמות רבא, ה', ב'). בוודאי לא בדו חז"ל אגדות אלו מלבם, אלא הסתמכו על מסורת קדומה מאד, שקדמה אף לתורה. והתורה. כפי דרכה, התכוונה לטשטש במידת האפשרות את כל היסודות המיתולוגיים ואת כל הדומה להם, ולשם כך הציגה בתחילת דבריה את המטה לפני קוראיה כמטה פשוט של רועה פשוט. ואולם נשאר בה עדיין שריד כמעט של המסורת האפית הקדומה בביטוי מטה האלהים ובשימוש המטה כאמצעי לעשיית מעשי פלאים.
השורש דבר, האופייני בפסוקים השייכים לפקפוקו השלישי של משה ולתשובת האלהים עליו (פס' ד'–י"ז) בא שבע פעמים באותם הפסוקים. הביטוי המורכב דבר ידבר בפס' י"ד נחשב, כרגיל, כיחידה אחת. והשם פה, גם הוא אופייני לפקפוק השלישי, חוזר אף הוא באותם הפסוקים שבע פעמים.