גם תשובה זו יש בה כדי לבטל את פקפוקו השני של משה, כשם שהיה בתשובה הקודמת כדי לבטל את פקפוקו הראשון. ואולם, עדיין אין לבו שקט. אולי מבעתים אותו גדלו וכבדו של התפקיד; אולי מתוך ענוותו אין הוא חושב את עצמו ראוי לעזרה האלהית שהובטחה לו; אולי אף הוא בעצמו אינו יודע בבירור מפני מה הוא ממשיך להסס, ובכל זאת אי אפשר לו עדיין לאמור: הנני שלחני. ומה שהוא אומר עכשיו אינו אלא בקשה צנועה: בי אדני, שלח נא ביד תשלח; בבקשה ממך, שלח נא ביד מי שאתה רוצה לשלוח, כלומר: ביד מי שאתה רוצה, חוץ ממני. את ההגבלה הזאת, חוץ ממני, אינו מעז להביעה במלים מפורשות, וניסוח דבריו ניתן להתבאר אפילו במשמעות של הסכם: ביד מי שאתה רוצה, ואם אתה רוצה לשלות בידי, אציית. אבל ה', הרואה את לבו, מבין שעדיין הוא מהסס ומפקפק. ושאם יסכים, לא בהתלהבות יסכים. לא כך היה לו למשה להגיב על מסירת תפקיד כה נשגב וכה חשוב; ולא כך היה לו להאריך ולהרבות בפקפוקים ובהיסוסים כלפי השליחות האלהית. לכן התשובה הניתנת לו עכשיו אינה דומה לתשובות הנוחות שנאמרו לו על פקפוקיו הראשונים, אלא ניתנת מתוך חרון אף: