פיסקה ראשונה: שביתה ממלאכה ביום השבת (ל"ה, א'–ג')
משה מזמין אסיפת עם חגיגית לשם מסירת ההוראות למלאכת המשכן: ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, כמובן לא כל שישים רבוא. ואף לא עדה בהוראת ועד או מועצה, כפי שהוצע, אלא רוב ראשי האבות, המייצגים את כלל העם; המלה כל משמשת כרגיל בהוראה לא מדוייקת. ויאמר אלהם: אלה הדברים אשר צוה ה'. הריבוי דברים והביטוי לעשות אתם מוכיחים שהקדמה זו אינה שייכת לעניין השבת, אלא לעשיית המשכן (פס' ד'–י'"ט), ולא בא עניין השבת אלא כאזהרה מוקדמת. בשעת הציווי הניתן למשה היה די להביא אזהרה זו בסוף (ל"א, י"ב ואילך), מכיון שעדיין לא הגיעה שעת המעשה, אבל עכשיו, בשעת המעשה, היה מן הראוי להזהיר את האזהרה בראש ובראשונה, ולהגיד לבני ישראל מלכתחילה כי רק ששת ימים תעשה מלאכה, כל מלאכה שהיא, ולפיכך, אם בהמשך הדברים ידובר אליהם על מלאכה, ברור יהיה להם מראש שאף מלאכה זו אינה דוחה את השבת. וביום השביעי, אפילו בזמן העבודה לעשיית המשכן, יהיה לכם קדש, שבת שבתון לה'; כל העושה בו מלאכה, אפילו מלאכת הקודש, יומת.