1
סרו מהר מן הדרך אשר צויתים: לא עברו אלא שבועות מספר מיום ששמעו את קולי בעשרת הדיברות, וכבר מיהרו לסטות מעליהם. עשו להם עגל מסכה, ודבר זה כשהוא לעצמו לא היה עדיין עוון חמור, אלא שהם הוסיפו וישתחוו לו ויזבחו לו כמעשי העמים האליליים, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. מרדו בי, וגם בך מרדו, מכיון שאתה העלית אותם.
2
משה עומד ומשתומם על מה שנאמר לו, ולכאורה אינו יכול להוציא מפיו מלה להביע את הרגשות שבלבו, רגשות עצבון עמוק על מה שקרה, ורגשות אהבה לבני עמו המעוררים אותו לבקש עליהם רחמים. ועד שיוכל לפתוח את פיו להתפלל בעדם, ה' הרואה ללבב פונה אליו שוב ודורש מאתו שלא יבקש עליהם רחמים, מכיון שאינם ראוים לכך.