פיסקה עשרים: מסירת הלוחות (ל"א, י"ח)
נאמר כאן כי לאחר שניתנו למשה על הר סיני כל ההוראות שניתנו (ואין כוונת הכתוב שהובאו כאן כל ההוראות כולן. אלא רק אלה שהיה מן הראוי להביאן במקום זה לפי סדר הסיפור ולפי תכליתו), ביום האחרון לשהותו של משה בהר סיני, מילא ה' את הבטחתו שהבטיחהו מראש (כ"ד, י"ב), ויתן אל משה (הנושא, ה', לא נכתב במפורש, אבל הוא מובן מאליו בקלות), ככלותו לדבר אתו בהר סיני, שני לוחות העדות, מזכרת נצח המעידת על הברית שנכרתה בין ה' ובין ישראל, לוחות אבן כתובים באצבע אלהים. הניסוח זהיר מאד: לא נאמר כתובים ביד ה', אלא נאמר כתובים באצבע אלהים, כדי להגיד רק שהכתיבה היתה כתיבה אלהית, ומקורה מעולם האלהות. הלשון אצבע אלהים באה כבר למעלה (ח', ט"ו, ועי' פירושי שם) כרמז סתמי לכוח אלהי, וגם כאן זוהי הוראתו: כל מי שכותב אינו כותב באצבע אחת אלא ביד, ולכל הפחות בשתי אצבעות, ולפיבך בוודאי אין הכוונה לכתיבה ממש, והשם הכללי אלהים, שנבחר כאן במקום השם הפרטי ה', נבחר דווקא כדי שלא לייחס פעולה חמרית כזו אל ה' בכבודו ובעצמו.
לאחר שנמסרו לו שני הלוחות, מתכונן משה לרדת מן ההר. כוונת הכתוב היא שירד בבוקר, שהרי נאמר (כ"ד, י"ח) שהיה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ומכיון שעלייתו היתה כרגיל בהשכמה, פירוש הדבר שירד בהשכמה, בבוקר של יום ארבעים ואחד. עלינו לתאר לנו את הדבר כך, שביום הארבעים קיבל משה את הלוחות, וכשבא הלילה נבנס לתוך מערה לנוח בה, ולן שם כל הלילה. כדי לרדת למטה בבוקר של יום המחרת. ומה שנאמר בדבר' ט', י"א (ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה' אלי את שני לוחות האבנים, לוחות הברית) לא נאמר בצורה זו אלא כדי לחזור על הלשון הרגילה ארבעים יום וארבעים לילה.
ואולם, עד שיסופר לנו שמשה ירד מן ההר, עלינו לדעת מה שקרה בינתיים בתחתית ההר, ומה שעשו בני ישראל בהיעדר מנהיגם. וזה יסופר בפרשה הבאה.