וארד להצילו מיד מצרים. מוזר לכאורה הדבר, שבאה המלה וארד, המיוסדת כאילו על ההנחה שהאלהות צריכה לרדת לארץ כדי לפעול בתוכה, אחר שכבר נאמרו הפעלים ראיתי–שמעתי–ידעתי, המורים על תפיסה שלפיה האלהים רואה ושומע ויודע הכל מעל כסא כבודו. ואולם, אפשר לבאר את העניין מתוך תולדות השפה העברית. לשון ירידה במקרים כאלה אינה אלא נוסחה רגילה לציין את ההתערבות האלהית בענייני בני אדם. ובאה בירושה ללשון העברית מן המסורת הספרותית הכנענית, שהיתה משתמשת בה או בכיוצא בה והיתה מבינה אותה כפשוטה וכמשמעה (עיין מה שהבאתי מן כתבי אוגרית בפירושי על ברא' י"א, ז'). בלשון העברית נמשך השימוש בנוסחה זו כשימוש בכמה נוסחאות כנעניות אחרות, אף על פי שהמושג הבא בהן לידי ביטוי היה בישראל שונה הרבה מן המושג הכנעני המקורי. הבטחת ההצלה מיד מצרים אינה אלא החלק הראשון של הבשורה: החלק השני והראשי הוא ההבטחה לקניין הארץ: ולהעלותו מן הארץ ההיא, מארץ מצרים, שייסוריה עתידים להשתכח מלבו ואין כדאי לציינה אלא בביטוי סתמי זה, אל ארץ שכדאי להרבות בשבחה. ולשם שבח הארץ באות שלוש נוסחאות, זו אחר זו. הנוסחה הראשונה היא: אל ארץ טובה ורחבה, כלומר טובה בתוצרותיה ורחבה בממדיה, ומוכשרת אפוא לתת לעם ישראל את פרנסתו בשפע ומקום לישיבתו ברווחה. הנוסחה השניה באה לפרט את מושג התואר טובה: אל ארץ זבת חלב ודבש. ביטוי זה נוצר בתחילתו בתוך חוגי הרועים הנוודים, להורות על ארץ מבורכת במקומות מרעה לבהמות הנותנות חלב ובאילנות הממציאים לאדם בתוך ענפיהם, בלי צורך לעבודה קשה, מאכל מזין ומתוק כדבש דבורים. במשך הזמן התרחבה משמעות הביטוי וכללה גם אדמה הנותנת יבול רב על ידי עבודתם של בני אדם. המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען הביאו דוגמאות מפרי הארץ, ענבים ורימונים ותאנים, ואמרו שהארץ "זבת חלב ודבש היא וזה פריה" (במד' י"ג, כ"ז). הנוסחה השלישית, הבאה לפרט את מושג התואר רחבה, ולציין במיוחד מהי הארץ המכוונת, היא אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי. אותה הארץ היא עכשיו "מקום" ישיבתם של שישה עממים, ולפיכך יוכל עם ישראל להתיישב בה לאלפיו ולרבבותיו. רשימת העממים כוללת כאן ובכתובים אחרים שישה שמות, מספר עגול לפי שיטת השישים הנהוגה במזרח הקדמון; ויש גם כתובים המביאים רשימות של חמישה שמות או שבעה או עשרה, הכל מפני הנטייה לגיוונים השכיחה בסגנון המקראי. על השמות השונים עיין בפירושי לס' בראשית.