וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. החילוף הפתאומי בשם האלהי, ה' במשפט הראשון, ו־אלהים במשפט השני, שקשה לבארו על סמך ניתוח מיכני של הכתוב בין מקורות שונים, מתבאר יפה מתוך מה שכתבנו למעלה. בסוף פירושנו לפרק א'. בני ישראל, ועד עכשיו גם משה בכללם, שכחו בארץ גלותם את הידיעה הישירה של ה' אלהי אבותם, ולא נשארה בהם אלא ידיעה כללית ומעורפלת במושג ה"אלהים". עכשיו זוכה משה להתגלות מיוחדת, המרוממת אותו עד אותה הדרגה של ידיעת ה' שזכו לה אבות האומה. מתוך כך בפסוקים אלו, הקודמים להתגלות השם המפורש למשה, מתחלפים השמות האלהיים לפי שיטה זו: כל מקום שמדובר על ה' באופן אובייקטיבי, בא שם ה', וכל מקום שמדובר על מה שמשה ראה או שמע או הרגיש באופן סובייקטיבי, בא שם אלהים. כאן, בפס' ד', נאמר וירא ה' מכיון שהכוונה לסיפור אובייקטיבי על מה שראה ה', וכתוב ויקרא אליו אלהים מכיון שקול הקריאה ששמע משה נחשב לו לפי שעה כקול אלהים; רק אחר כך יוודע לו שהוא קול ה'. קול זה קרא אל משה מתוך הסנה, ויאמר: משה משה, בהכפלת השם להזהיר על דחיפות הקריאה ועל חשיבותה, ויאמר משה: הנני, מוכן אני לשמוע ולציית. משה אינו אלא שומע, ואינו רואה כל תמונה, ובכל זאת מבין הוא שיש לפניו דבר נעלה ונשגב. והקול מוסיף לדבר